1. בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסך של 316,884 ש"ח שהצטבר בחשבון הבנק של הנתבע, שהתנהל בבנק התובע (
להלן: "הבנק").
2. מקור החוב הוא בהלוואה בסך 300,000 ש"ח שהעמיד הבנק לנתבע ביום 7.6.2006. ההלוואה הועמדה בכל פעם לתקופות קצובות, וביום 5.1.2007 סירב הבנק לחדשה, והיא הועברה כיתרת חובה אל חשבון העו"ש של הנתבע.
3. הנתבע אינו כופר בחוב, אך לטענתו, ההלוואה ניתנה לו כהלוואת גישור עד שימכור את ביתו, על מנת שהיא תיפרע מכספי המכירה. הנתבע טוען כי מנהל הסניף, מיקי פרידמן, אישר מתכונת זו של ההלוואה על רקע היותו אוהד ספורט משובע, והיותו של הנתבע עסקן ספורט וזו גם הסיבה שהבנק לא דרש שעבוד על הבית. הנתבע טוען כי מכירת הבית לא צלחה בינתיים, ולכן, וכל זמן שהבית לא נמכר, הבנק חייב לחדש מעת לעת את הסכם ההלוואה. עם זאת, הנתבע הודיע במסגרת בקשת הרשות להתגונן, כי הוא מציע להחזיר את ההלוואה בתוך 12 חודשים מהיום.
4. בעדותו של הנתבע הוא הפריך במו פיו את טענת ההגנה המרכזית שלו, לפיה שומה על הבנק להמשיך ולהעמיד את ההלוואה בלא הגבלה של זמן עד למכירת הבית:
"
ההסכם היה שהוא נותן לי לשנה שלמה ואז נראה אחרי השנה מה קורה עם הדירה ... ביקשתי ממנו הלוואת גישור למכירת הבית, לא נקבנו שום תאריך שההלוואה צריכה להפרע. הוא הציע הלוואה לשנה ועלה עניין לקבוע מועדים קצרים יותר שלא אשלם עמלת שבירה." (ע' 3 לפרוטוקול).
הואיל וההלוואה הועמדה לנתבע ביום 7.6.2006, הרי שלשיטתו שלו, לפיה הבנק הסכים להעמיד לו הלוואה לשנה אחת, היה עליו לסלק אותה עד ליום 6.6.2007, דבר שלא נעשה עד עצם היום הזה.
5. ברור כי אם אכן אמר מנהל הבנק לנתבע כי בתום השנה "
נראה מה קורה עם הדירה", אין בכך משום התחייבות של הבנק כי בתום השנה תחודש ההלוואה, והנתבע, המעיד על עצמו שהוא איש עסקים, גם לא יכול היה להבין אחרת.
6. הטענה כאילו הבנק הסכים להעמיד הלוואת גישור עד קץ כל הדורות היא טענה מופרכת על פניה, וכאמור לעיל, מעדותו של הנתבע עצמו עולה בברור כי לכל היותר הובטחה לו הלוואה לשנה אחת בלבד. הוא עצמו היה זה שביקש כי הסכמי ההלוואה יהיו לתקופות קצרות יותר, אך לטובתו אני מוכן להניח בשלב זה כי הכוונה המקורית היתה להעמיד את האשראי למשך שנה.
7. הנתבע מלין, ובצדק, על כך שהבנק סירב להעביר אליו את הסכם ההלוואה שמכוחו הועמדה ההלוואה. אכן, ראוי היה כי הבנק יעביר את ההסכם לנתבע בלא דיחוי. קיימות נסיבות בהן סרובו של הבנק להעביר מסמכים לצד שכנגד, הוא כשלעצמו יצדיק מתן רשות להגן, כגון, כאשר אי הגילוי מונע מהנתבע לכלכל את הגנתו, אך המקרה הנוכחי אינו המקרה המתאים להפעלת סנקציה כזו, משום שברור כי אי הגילוי לא פגע בהגנה כלשהי של הנתבע, לנוכח הגירסה שמסר בעדותו.
8. מעדותו של הנתבע עולה כי בכל פעם הועמדה לו הלוואה לתקופות של שלושה חודשים. לדבריו, היה זה לבקשתו שלו, כדי שלא ייווצר מצב שבו יאלץ לשלם עמלת פרעון מוקדם אם יעלה בידו למכור את הבית בתוך פרק זמן קצר משנה. אני מוכן להניח כי זוהי גרסת אמת, אך אין בה כדי לאמת את הטענה כאילו הבנק הסכים לחדש את ההלוואה גם מעבר לשנה.
9. אם אכן היתה הסכמה עם הבנק להעמיד לנתבע הלוואה למשך שנה, ולא פחות מכך, ובשלב זה לא נסתרה טענת הנתבע כי זו היתה ההסכמה העקרונית בין הצדדים, אזיי הבנק לא היה רשאי לחייב את חוב ההלוואה בריבית פיגורים לפני יום 7.6.2007. על כן, הבנק זכאי כבר עתה ליטול פסק דין חלקי לגבי חוב הקרן בצירוף הריבית לפי הסכם ההלוואה, כאשר החל מיום 7.6.2007 יישא החוב ריבית פיגורים. לגבי יתרת סכום התביעה, תינתן לנתבע רשות להגן.
לנוכח סרובו של הבנק לגלות מסמכים שהיה עליו לגלות, אינני פוסק הוצאות הבקשה לזכותו.
10. הבנק יודיע תוך 15 יום האם הוא עומד על יתרת סכום התביעה, ובהתאם להודעה זו ייקבע המשך ההליכים בתיק.
11.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים ותביא התיק לתז"פ ביום 6.11.2007.
ניתנה היום, ג' בחשון, תשס"ח (15 באוקטובר 2007), בהעדר
הצדדים הנ"ל.
________________
חגי ברנר, שופט