החלטה בתיק א 33278/06

1. בפני בקשה לביטול הסכם פשרה לתשלום פיצויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 ( להלן: " חוק הפיצויים"). הטענה היא כי לתובע, אשר נהג ברכב ביום בתאונה ונפגע פגיעות גוף, לא היה רישיון נהיגה בתוקף באותו המועד כיון שזה נפסל בהתאם לפסק דין של בית המשפט לתעבורה. בהקשר זה נטען כי החלטת בית המשפט בדבר ביטולו של אותו פסק דין, החלטה שניתנה לאחר התאונה, פועלת רק באופן פרוספקטיבי ולא רטרוספקטיבי. זו השאלה העומדת לדיון ובה יש להכריע.

נסקור תחילה את הרקע לבקשה.

2. ביום 26.7.97 עצר סייר תנועה את התובע, יליד 1944, אשר נהג ברכב מס' 2381853, לצורך בדיקת רישיונות. רישיונות הרכב לא היו בידי התובע וכנגד התובע הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בבאר שבע במסגרת ת.פ. 1638/98 בגין נהיגה ללא רישיון רכב תקף. צוין כי על פי רישומי המחשב הרכב עבר מבחן רישוי אחרון ביום 10.9.96. הדיון נקבע ליום 19.2.98. בתיק התעבורה לא נמצא אישור מסירה לתובע למועד הדיון והתובע טוען כי לא קיבל מעולם זימון כאמור וגם לא קיבל לידיו כל דו"ח מהסייר. להשלמת העובדות בעניין זה יש לציין כי אגרת רישוי לרכב שולמה ביום 23.7.97, שלושה ימים לפני מועד העבירה וכי ביום 29.7.97, שלושה ימים לאחר מועד העבירה, על פי תצהיר התובע, נפגע הרכב בתאונה בעת שאשת התובע נהגה בו בדרכה למשרד הרישוי לצורך בצוע מבחן הרישוי והרכב הושבת. עוד יצוין כי ביום 30.7.97 אושפז התובע, נכה, לתקופה של כשלושה חודשים במהלכה אף עבר ניתוח, כך על פי תצהירו ומסמכים רפואיים. בנוסף, ביולי 1997 עברו התובע ומשפחתו דירה. 

3. ביום 19.2.98 נדון התובע בהעדרו. בית המשפט לתעבורה דן אותו לתשלום קנס בסך 800 ש"ח  ופסל אותו מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חודשיים. בתיק התעבורה לא קיים אישור מסירה של פסק הדין לתובע ודבר הדואר חזר כ- " לא ידוע בשם זה".

4. בשלב מסוים - התובע, על פי תצהירו, אינו זוכר מתי ובאיזו דרך - נודע לתובע כי ניתן פסק דין בעניינו. בחודש אפריל 1998 הוגשה על ידי עו"ד מרקוס בשם התובע בקשה לביטול פסק הדין וגזר הדין. יש לציין כי בתיק התעבורה לא מצוי ייפוי כח לעו"ד מרקוס. בבקשה, שנתמכה בתצהיר, נרשם כי קיים רישיון רכב תקף, כי התובע לא הוזמן למועד הדיון, כי היה מאושפז שלושה חודשים, כי עבר דירה בחודש יולי  וכי הוא מודה באי החזקת רישיון הרכב ביום 26.7.97. בית המשפט לתעבורה דן בבקשה וביום 5.4.98 קבע כי לא ברור אם הרכב עבר מבחן רישוי ויש להמציא אישור על כך. בצוע פסק הדין עוכב לתקופה של 45 יום. ההחלטה נשלחה לעו"ד מרקוס.

5. ביום 21.6.98 השיב עו"ד מרקוס בהודעה לבית המשפט כי אגרת הרישוי שולמה ביום 23.7.97 וכי ביום 29.7.97 הרכב ניזוק והושבת. עוד נאמר כי התובע  לא הספיק "לעשות טסט למכונית עקב העובדה כי היה מרותק למיטתו בגין סכרת  ואף נותח ביום 31.7.97". צורפו מסמכים רפואיים. בית המשפט לתעבורה קבע בהחלטתו מיום 6.7.98 כי ההחלטה הקודמת עומדת בעינה וכי הבקשה תידון לאחר המצאת אישור משרד הרישוי לגבי תוקף רישיון הרכב ליום העבירה. גם החלטה זו נשלחה לעו"ד מרקוס. בתיק אין אישור מסירה. התובע טוען כי החלטה זו לא נמסרה לו מעולם וכי למעשה ההחלטה התעלמה מכך שנרשם עוד בפניות קודמות כי נכון למועד העבירה הרכב לא עבר מבחן רישוי ולאחר מספר ימים  הושבת.

6. מאז ובמהלך כתשע שנים לא היו כל התפתחויות בנושא. התובע לא קיבל כל הודעות לגבי חובתו להפקיד רישיונו אלא להפך, בשנת 2002 חודש רישיון הנהיגה שלו באופן שגרתי לתקופה נוספת של 5 שנים ללא כל הסתייגות או רישום לגבי פסק דין תלוי ועומד. 

7. ביום 13.7.00 היה התובע מעורב בתאונה כנהג ברכב ונגרמו לו נזקי גוף. בגין כך הגיש תביעתו בתיק זה כנגד הנתבעת, מבטחת השימוש ברכב. ביום 9.7.07 הגישו הצדדים הודעה על הסכם פשרה, על פיו תשלם הנתבעת לתובע סכום של 15,000 ש"ח לסילוק סופי ומלא של תביעותיו, זאת בכפוף לקבלת אישור משרד הרישוי על תוקף רישיון נהיגה ליום התאונה.

8.  בשלב זה, כפי הנראה לאור פניית הנתבעת למשרד הרישוי, התברר לתובע כי פסק הדין משנת 1998 לא בוטל. ביום 12.7.07 פנה התובע לבית המשפט לתעבורה בבקשה לבטל את פסק הדין. בבקשתו ציין כי " לצערי כל פניות בית המשפט נשלחו לעו"ד שלא יצר כל קשר עמנו ולא טיפל בתיק. לרכב לא היה רישיון 15 ימים בלבד. מאז קיבלתי מספר פעמים חידוש לרישיון הנהיגה. אני נכה המרותק לכסא גלגלים  והרכב משמש לי רגליים". ב"כ המאשימה התייחס לבקשה וציין כי הוא מסכים לה, ציין כי מבדיקה עם משרד הרישוי עולה כי מדובר בפקיעת רישיון רכב ל - 17 ימים בלבד וכי כתב האישום תוקן בהתאם. ביום 12.7.07 קבע בית המשפט לתעבורה כי פסק הדין מיום 19.2.98 מבוטל. על התובע הוטל בהתאם לכתב האישום המתוקן קנס בסך 400 ש"ח, כאשר נקבע כי סכום זה יקוזז מהקנס ששולם (800 ש"ח) והיתרה תוחזר לתובע.

9. על  אופן תחולת החלטה זו של בית המשפט לתעבורה חלוקים הצדדים. התובע טוען כי ביטול פסק הדין מיום 19.2.98 הוא בעל תחולה רטרוספקטיבית, כך שפסק הדין בטל מעיקרו וביום התאונה, 13.7.00, לא היה לו כל תוקף. נטען כי יש לראות את הביטול כמתייחס להחלטה עוד בבקשה המקורית,  שהוגשה באפריל 1998 ולכן תחולתו מאז. נטען כי לאור תכלית חוק הפיצויים ולאור העדר פגם בכשירות התובע לנהוג יש לראותו כבא במסגרת הנפגעים הזכאים לפיצויים ולא במסגרת החריגים הקבועים בחוק.

10. הנתבעת, מצידה, טוענת כי יש לראות את החלטת ביטול פסק הדין כחלה באופן פרוספקטיבי בלבד, מהיום שבו ניתנה, יולי 2007,  והלאה. בהתאם לכך, נטען, ביום התאונה לא היה התובע בעל רישיון נהיגה בתוקף ויש להורות על ביטול הסכם הפשרה. נטען כי התובע ידע שרישיונו נפסל, כי היה עליו להפקיד רישיונו במשרד הרישוי עוד בשנת 1998,  כי הוא לא פעל על פי החלטת בית המשפט וזלזל בה. נטען כי התובע היה מיוצג וחזקה שהודעות שנשלחו לבא כוחו הגיעו לידיו ומכל מקום היה עליו להתעניין בגורל בקשתו.

11. בית המשפט העליון דן במספר הזדמנויות בנושא שלילת הפיצויים מנהג חסר רישיון בהתאם להוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, בנסיבות שונות. בע"א 4231/97 צור שמיר נ' נאה , פ"ד נג(2) 193 נדונה זכאותו לפיצויים של נהג אשר רישיון הנהיגה שלו לא חודש בשל  אי תשלום קנסות בגין עבירות תנועה שהוטלו עליו ולא היה בתוקף ביום התאונה. בית המשפט העליון קבע כי אין לשלול את זכאותו של הנהג במקרה זה לפיצויים. נקבע כי " יש לקרוא את סעיף 7(3) לחוק הפיצויים ולפרשו בהתחשב בהקשר החקיקתי שבו הוא נמצא, קרי: חוק הפיצויים, שהוא חוק בעל מגמה סוציאלית...על כן, יש מקום לצקת להוראה שבסעיף 7(3) תוכן התואם את תכליתה של הוראה זו ומתיישב עמה". כך, בחר המחוקק לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים כאשר רישיון הנהיגה של הנהג שנפגע בתאונה  פקע מחמת אי תשלום אגרה: " מאחרי סייג זה ניצבת התפיסה המשקפת את תכליתו: הואיל ומדובר בעניין פיסקלי - פורמלי באופיו, אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג, אין טעם טוב לשלול בגינו את זכותו לפיצויים...אין כל צידוק ענייני להבחין בין מצב זה לבין מצב של אי חידוש רישיון בשל אי תשלום קנסות...אי תשלום קנסות, כמוהו כאי תשלום אגרת רשיון נהיגה, נובע מסיבות הקשורות בחסרון כיס או ברשלנות...ככל שהדברים נוגעים לענייננו, אין היא מצדיקה תוצאה כה מרחיקת לכת של שלילת הזכאות לפיצויים". נקבע כי יש לפרש את ההיבט העונשי של הוראת סעיף 7(3) לחוק " פרשנות אשר תיצור הלימה בין הסנקציה בחוק לבין ההפרה. פרשנות זו מחייבת לתחום את הרציונל הענישתי של סעיף 7(3) לאותם מקרים שבהם אין מדובר במחדל בעל אופי פיסקלי או פורמלי - טכני ...אלא מדובר במחדל מהותי, כמו כשירות לנהוג". כדוגמאות לפגם בכשירות לנהוג מציין בית המשפט כישלון בבדיקה רפואית, עיונית  או מעשית, ליקוי נפשי או בריאותי או נהיגה מסוכנת.

12. ברע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח נ' דהן , פ"ד נז(1) 503 דן בית המשפט העליון במקרה בו נהג אשר היה מצוי בעונש פסילה שהוטל עליו על ידי בית המשפט נפגע בתאונה. לימים בוטל עונש הפסילה ונקבע כי ההרשעה כולה בטלה שכן הנהג הועמד לדין פעמיים בשל אותה עבירה ועמד, בניגוד לדין, בפני "סיכון כפול". השאלה שנדונה, בדומה לשאלה הנדונה בפנינו, היא השפעת ביטול הפסילה על זכאות הנהג לפיצויים על פי חוק הפיצויים. בית המשפט העליון קבע כי ביטול הפסילה פועל באופן רטרוספקטיבי ופסק כי פסק הדין בטל מעיקרו. נקבע כי סעיף 7(3) לחוק אינו משמיע עמדה באשר למקרה בו אדם אמנם נהג ללא רישיון תקף אך בדיעבד נקבע כי לא היה בסיס לשלילת רישיונו ולכן יש לבחון את השאלה במסגרת תכליות חוק הפיצויים וסעיף 7 שבו. בית המשפט העליון חזר על כך שתכלית עיקרית שעמדה בבסיס חקיקתו של חוק הפיצויים היא התכלית הסוציאלית ואי הותרת נפגעי תאונות דרכים ללא פיצוי: " בשל תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים יש להעדיף במקרים הקשים פתרון המעניק פיצוי לניזוק ומפזר את המעמסה של הפיצוי על הציבור, על פני פתרון השולל ממנו את הפיצוי או מטיל מעמסה על המזיק האינדוודואלי". תכלית אחרת בחוק היא התכלית ההרתעתית " שעיקרה להרתיע אנשים מהתנהגות שיש בה כדי לסכן בצורה ניכרת את ציבור המשתמשים בכבישים ובכלי רכב בכבישים על ידי שלילת זכאותם לפיצויים על פי החוק". בהקשר זה נקבע כי " סעיף 7 לחוק קובע מקרים בהם אשמתו של הנפגע בהיקלעו לנסיבות התרחשות התאונה היא כה רבה, עד ..."שראוי הוא כי יופקעו זכויותיו לפיצויים על פי חוק הפיצויים..."...אלו אותם מקרים שמדובר בהם "בהתנהגות פגומה"... מדובר במקרים חריגים, כאשר טיבה של ההתנהגות נוגד את "תקנת הציבור" בהקשר של חוק הפיצויים..." . לעניין נהג הנוהג ללא רישיון נקבע כי " נהיגה ללא רישיון מגדילה במידה ניכרת את הסיכונים בדרכים...אין זה מוצדק להקנות למי שיוצר סיכונים מיוחדים בדרכים את האפשרות לחסות תחת כנפי החוק". בית המשפט הפנה לפרשת צור שמיר נ' נאה  וחזר על ההלכה על פיה " מקום שהיעדר הרשיון בו מקורו בפגם טכני או פרוצדורלי, לא יחשב הנהג כחסר רשיון לצורך סעיף 7(3) לחוק... במקרים אלו הפגם שבהעדר הרשיון הוא טכני בעיקרו, ואין הוא קשור בכושרו של הנהג לנהוג באופן המצדיק שלילת הפיצויים על פי החוק מן הנפגע". באותו עניין נקבע כי אכן הנהג היה חייב לכבד את החלטת בית המשפט לפסול את רישיונו אולם הנסיבות הן מיוחדות, כיון שעונש הפסילה שהוטל באותו מקרה היה שלא כדין. נקבע כי גם על פי דיני בטלות פסקי דין יש להגיע לתוצאה זהה. נקבע כי מושג הבטלות הוא מושג יחסי ולא מוחלט: " בטלות פסק הדין הינה פונקציה של מהות הפגם. לפגמים שונים תהיינה נודעות תוצאות בטלות שונות...יש לבחון בכל מקרה לגופו מהם שיקולי המדיניות הרלוונטיים...לעיתים אף לפגם מאותו הסוג תהיינה תוצאות שונות בהתחשב בנסיבות המקרה..." באותו המקרה נפסק כי יש לראות בהרשעת הנהג כבטלה מעיקרה ואין להענישו פעמיים - גם בהרשעתו וגם בשלילת זכאותו.

13. ברע"א 4288/04 קרנית נ' עזבון מובסיסיאן (31.10.07) נדון מקרה בו נשפט אדם שלא בפניו לאחר שלא הציג רישיון נהיגה ותעודת ביטוח ונדון לשלילת רישיון לתקופה של 12 חודשים וקנס כספי. הוגשה בקשה להקלה בעונש, התאפשר לאותו נהג להגיש מסמכים אך אלו לא הוגשו. במהלך תקופת הפסילה, כתשעה חודשים לאחר מתן פסק הדין, ארעה תאונה בה נפגעה המנוחה. הנהג הורשע בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. לאחר שהוגשה כנגדו תביעה אזרחית בשל נזקי המנוחה עתר הנהג לבית המשפט לתעבורה כי יבוטל גזר הדין המקורי שהטיל עליו את עונש הפסילה, בנימוק שאם גזר הדין לא יבוטל קרנית תחזור אליו בתביעת שיפוי. בית המשפט, בהסכמת המאשימה, נעתר לבקשה, ביטל את גזר הדין וגזר על הנהג פסילה על תנאי בלבד. בקשת הנהג לבטל את הרשעתו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה נדחתה וגם בקשתו מבית המשפט העליון לקיים משפט חוזר ביחס להרשעתו בנהיגה בזמן פסילה נדחתה. במסגרת ההחלטה שדחתה הבקשה לקיים משפט חוזר נאמר כי לאורך כל השנים לא הוגשו המסמכים הדרושים ולא הועלתה כל טענה לעניין פסילת הרישיון, כך שיש להניח שאותם המסמכים לא היו מעולם בידי המבקש. נאמר כי הפניה לבית המשפט לא נבעה " משום תחושת הצדק המפעמת בו, או משום הסברה כי נגרם לו עוות דין וגם לא משום שהתגלו פגמים שהיו עד כה סמויים מהעין בהליכים שהתקיימו בפני בתי המשפט לתעבורה. הצורך לשוב ולפנות לבית המשפט נבע מטעם אחר...לאפשר למבקש להיחלץ מהמצוקה אליה נקלע בעקבות הגשתה של התובענה נגדו לפיצויים". בית המשפט העליון דן באופן תחולת ההחלטה לבטל את גזר הדין בעניינו של אותו נהג ובהבדל בין אותו מקרה למקרה שנדון בעניין דהן. נאמר כי פסק הדין שהורה על שלילת הרישיון לא ניתן בחוסר סמכות ולא נפלה בו שגגה דיונית או מהותית. ביטול רכיב פסילת הרישיון בגזר הדין נעשה משיקולי רחמים ומשיקולים חיצוניים לעובדות המקרה, דהיינו, הרצון להעביר את נטל הפיצוי לחברת הביטוח. כיון שכך, אין לראות את הביטול כפועל באופן רטרוספקטיבי.     

14. יישום הלכות בית משפט העליון בנסיבות העניין שבפנינו מביא, לטעמי, למסקנה על פיה יש לראות את ביטול פסק הדין שהורה על שלילת הרישיון כביטול מעיקרו, אשר חל באופן רטרוספקטיבי ולא כביטול אקטיבי ממועד החלטת הביטול, דהיינו מיולי 2007 בלבד. בהתאם לכך, לא  יחול החריג הקבוע בסעיף 7(3) השולל פיצויים מנהג חסר ביטוח.

15. תכליתו של חוק הפיצויים היא, כאמור, תכלית סוציאלית, כאשר יש לפרש את הוראות החוק  תוך שאיפה לכך שכל נפגע יהא זכאי לפיצויים תוך החלת עקרון פיזור הנזק וללא התחשבות באשמו של אדם זה או אחר. לכלל זה נקבעו חריגים. נקבע כי במקרים מסוימים התכלית העונשית צריכה לגבור על התכלית הסוציאלית ואז נכנסים למערכת השיקולים גם שיקולי אשם. מדובר בנסיבות מיוחדות, בהן, משיקולי תקנת הציבור לא ראוי לזכות אדם, שהתנהגותו פגומה ודבק בה אשם חמור, בפיצויים, למרות שנפגע בתאונה. השאלה הנשאלת היא האם במקרה שבפנינו התכלית ההרתעתית  - עונשית צריכה לגבור על התכלית הסוציאלית. איני סבורה כן.

16. התובע, בענייננו, היה בעל רישיון נהיגה תקף בעת שנרשם לו הדו"ח נשוא כתב האישום ועל כך אין חולק. כתב האישום שהוגש כנגדו לא הוגש בשל העדר כשירות לנהוג או בשל נהיגה מסוכנת או מנוגדת לדין או בשל סיכון תעבורתי שיצר בעת נהיגתו. לא נטענה מעולם כל טענה בדבר העדר כשירותו לנהוג. אין מדובר בליקוי רפואי, אי עמידה בבחינות הקבועות בדין או במסוכנות אשר עשויים לפגוע בכשירות הנהיגה והם בעלי משמעות מהותית לכושר הנהיגה. מדובר במבחן רישוי לרכב שלא בוצע במועד כך שהרכב היה 17 ימים ללא מבחן רישוי. יוזכר כי את אגרת רישוי הרכב שילם התובע עוד לפני מועד רישום הדו"ח  אך לא בצע במועד את חובתו להעביר הרכב מבחן רישוי. ממסמכי תיק התעבורה התובע לא זומן כדין לדיון בעניינו. פסק הדין שניתן בהעדרו אמנם הגיע בדרך כלשהי לידיו, למרות שגם לגבי כך אין אישור מסירה תקף, אך החלטות בית המשפט שניתנו לאחר מכן לא נשלחו אליו אלא לעו"ד מרכוס, אשר ייפוי כוח מטעמו כלל לא נמצא בתיק בית המשפט. בכל אלו ניתן גם לראות שגגה דיונית מסוימת שנפלה בטיפול בעניינו של התובע. אכן, מרגע שנודע לתובע, גם אם לא באמצעות מסירה כדין,  על קיום פסק הדין בעניינו, חובה הייתה עליו להתעניין בגורל בקשתו לבטל את פסק הדין אך מנגד יש לתת את הדעת גם לטענות התובע כי היה טרוד בבעיותיו הרפואיות, סמך על עו"ד מרקוס  והאמין שהנושא הוסדר, במיוחד כאשר קיבל לידיו חידוש לרישיון הנהיגה בשנת 2002 ללא כל הסתייגות או הערה. כאשר הגיש בקשה לביטול פסק הדין זה בוטל מיד, תוך תיקון כתב האישום ואף תוך הפחתת הקנס מעבר לביטול עונש הפסילה. בנסיבות אלו, ניתן לומר כי יש בפנינו נסיבות בהן אין מדובר במחדל ופגם מהותי, בהעדר כשירות מהותית לנהוג או במסוכנות של התובע שהביאו להעדר הרישיון אלא בפגם בעל אופי טכני- פורמלי בעיקרו, בדומה לזה שנדון בעניין דהן. כאשר קיים פגם בעל אופי כזה אין מקום להחלת החריג לשלילת הזכאות הקבוע בסעיף 7(3) לחוק. אין מדובר בענייננו במי שנטל החוק לידיו וזלזל באופן בוטה בהחלטות בית המשפט. אי העברת הרכב מבחן רישוי במשרד הרישוי במועד והיות הרכב ללא מבחן רישוי במשך 17 ימים היא רשלנות ואף עבירה, אך, כפי שנקבע בעניין צור שמיר נ' נאה, רשלנות זו, בניגוד לאשם התורם לנסיבות התאונה, אינה מצדיקה ואינה הולמת הפעלת סנקציה חמורה של ענישת התובע, מעבר לענישה הפלילית, והעדפת התכלית ההרתעתית- עונשית שבחוק על זו הסוציאלית. האיזון הראוי בענייננו מביא להחלת העקרון הבסיסי שבחוק, על פיו היקף הזכאים על פי החוק יהא רחב ככל הניתן ולנסיגת התכלית העונשית מפני התכלית הסוציאלית.

17. לתוצאה זו נגיע גם על פי דיני הבטלות היחסית. למרות שפסק הדין ניתן בסמכות, הרי שניתן לומר כי מדובר ב"אדם הנכון" המבקש את ה"סעד הנכון" ב"הליך הנכון", ולכן, בנסיבות העניין, יש לראותו כבטל מעיקרו לצורך הנדון בפנינו, דהיינו, הענקת זכאות לפיצויים על פי החוק. בניגוד לעניין עזבון מובסיסיאן, שם דובר בנהג שלא הציג רישיון נהיגה בכל שלב שהוא, כך שבית המשפט העליון קבע כי נראה שלא היה בידיו כלל רישיון כזה, ובעוד ששם הוגשה בקשה לביטול פסק הדין לא משיקולים הקשורים להליך בבית המשפט ולעבירה עצמה אלא בשל שיקולי רחמים ושיקולים חיצוניים לעבירה, הרי שבענייננו טענות התובע עוד מראשית הדרך היו לעניין העבירה עצמה ולעניין ההליך בבית המשפט, טענות לגופו של עניין, אשר בסופו של דבר אף הביאו לתיקון כתב האישום והתקבלו על ידי בית המשפט. 

18. לאור כל האמור, אני קובעת כי אין בפננו מצב בו התובע נהג במועד התאונה ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, במובן הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים. לכן, אין לשלול זכאותו לפיצויים על פי החוק. הסכם הפשרה בר תוקף ועל הנתבעת לפעול על פיו. הבקשה לביטול הסכם הפשרה נדחית.