הנתבעים חתומים כערבים על שני כתבי ערבות לטובת הבנק התובע (להלן: "הבנק") לעניין חובו של אחד, מליץ אהרון, שאינו נתבע בהליך זה (להלן: "החייב").
כתב ערבות אחד, על סך של -.10,000 ש"ח מיום 25.1.93 (להלן: "הערבות הראשונה") וכתב הערבות שני על סך של -.25,000 ש"ח מיום 6.3.95 (להלן: "הערבות השניה").
שני כתב הערבות צורפו כנספחים א' לכתב התביעה שהוגש על ידי הבנק ב"סדר דין מקוצר".
בתצהירו של הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"), התומך בבקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן (ולסילוק התביעה על הסף), אין הנתבעים כופרים בחתימתם על כתבי הערבות, בחובו של החייב, בעובדה שהבנק תבע את החייב וקבל נגדו פסק דין וכי החייב הוכרז כ"חייב מוגבל באמצעים".
כמו כן מוסכם על הצדדים שהנתבעים הם בגדר של "ערבים מוגנים" כפי הגדרתם בחוק הערבות, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק הערבות").
לנתבעים טענת סף והיא שהתביעה נגדם התיישנה מכך שעילת התביעה, לגישתם, נולדה ביום 18.11.96 עת הגיעה סכום החוב בחשבון הבנק של החייב לכדי סך העולה על גובה ערבותם.
לבד מכך שטענה זו היא מוזרה מטבעה, כאילו אמור הבנק לתבוע את החייב בעת שגובה החוב מגיע לכדי סכום ערבות הערבים לו, אין היא נכונה כלל בנסיבות שבהם הנתבעים הם בגדר של "ערבים מוגנים", שכלפיהם קמה עילת התביעה רק לאחר שמוצו כל ההליכים נגד החייב העיקרי לו ערבו, קרי החייב כהגדרתו בהחלטה זו, כאמור בסעיף 27(א)(2) לחוק הערבות.
הנושא האמור לעיל, על השלכותיו השונות, לרבות כאלו שאינן נוגעות לעניין כאן, נדון על ידי בהחלטה שניתנה ביום 17.5.2004 בתיק אז' 49426/03, טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ. קרייטמן נתן ואח' (לא פורסמה) ואיני רואה צורך לחזור על האמור שם; לנוחיות הצדדים מצורפים עותקי ההחלטה הנ"ל להחלטתי זו.
מהנימוקים המפורטים שם והחוזרים כאן, אני דוחה את טענת ההתיישנות.
טענה נוספת של הנתבעים היא שהם לא זומנו ולא ניתנה להם זכות טיעון בעת הדיון
בבקשת הבנק לקבלת אישור על "מיצוי ההליכים" לפי סעיף 27(א)(2) הנ"ל.
ספק אם אמנם כך; ב"כ הבנק הגיש אישור מסירה לפיו נמסרה לנתבע מס' 2 (בלבד) הבקשה לעניין מיצוי ההליכים והחלטת הרשם.
גדר הספק הוא שניתן להבין, לכאורה, שהמסירה הייתה כבר לאחר שהתקבלה החלטת כב' ראש ההוצל"פ על מיצוי ההליכים.
מכל מקום, גם אם מקובל עלי כי יש להזמין את הערבים לדיון בפני ראש ההוצל"פ לעניין מיצוי ההליכים [ ולמרות האמור בפסקי הדין בר"ע (ת"א) 20275/99 בנק הפועלים בע"מ נ. רודניק דימיטרי ואח', "דינים" מחוזי לב(3) 642 ובעקבותיו בר"ע (חיפה) 264/00 בנק הפועלים בע"מ נ. חיים נאה, פסקים ס' עמ' 517, אינני, בכל הכבוד, משוכנע בכך ], הרי שאי זימונם של הנתבעים אינו עניין לכאן.
משנתנה החלטת כב' ראש ההוצל"פ, היא החלטה מחייבת והיה על הנתבעים לפנות אליו בבקשה לביטולה, אם היה ברצונם לבטלה או לערער עליה, בתוך המועד הקבוע בדין לאחר שנודע להם על קיומה; כל עוד לא בוטלה בהליך מתאים, אין לי אלא להתייחס אליה כתקפה.
שתי טענות נוספות שנטענו על ידי הנתבעים עניינם בהבטחות או הבנות שניתנו להם, לטענתם, בע"פ על ידי נציגי הבנק והעומדות לכאורה בניגוד לאמור בכתבי הערבות או בניגוד להגיון.
הראשונה, כי יש במתן הערבות השנייה כדי "לבלוע" את הערבות הראשונה, מנוגדת להוראות סעיפי 3 בכתבי הערבות
הטענה השנייה היא שהחייב נטל הלוואה וכיסה בה את החוב בחשבון העו"ש ועם כיסוי יתרת החובה בחשבון העו"ש, כך הובטח לנתבעים, התבטלה ערבותם.
טענה זו חסרת הגיון מכך שאין כל סיבה שהבנק יוותר על ערבות הנתבעים רק משום שהחייב העיקרי החליף, בהסכמת הבנק, חוב אחד בחוב אחר, בהנחה שהחוב השני, ההלוואה, הוא חוב נוח יותר.
נכון הוא שבשלב זה של הדברים, היינו דיון בבקשת רשות להתגונן, אין בית המשפט בוחן את אמינות הטענות ואת עמידתן בכללי דיני הראיות (גורן, "סדרי הדין האזרחי" מה' 3 עמ' 311).