בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף כנגד המבקש, הוא הנתבע 3, וזאת מחמת התיישנות.
העובדות
המשיב, קבלן תריסים במקצועו, יליד 1939, תובע את עיריית הרצליה (להלן:
"הנתבעת 1"), המועצה הדתית הרצליה (להלן:
"הנתבעת 2") ואת בית החולים מאיר בכפר סבא (להלן:
"הנתבע 3" או
"המבקש" או
"בית החולים"). בתביעתו דורש המשיב פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, עד כדי 100% נכות לצמיתות, כתוצאה משורה של מעשים ו/או מחדלים של הנתבעות ו/או עובדיהן ו/או שלוחיהן, כפי שיפורט להלן.
יצויין כי התביעה המקורית שהוגשה ביום 05.03.1997, כוונה אך ורק כנגד הנתבעות 1 ו-2, ואילו בתביעה המתוקנת מיום 17.03.2002, צורף המבקש כנתבע שלישי.
ביום 15.08.91, עסק המשיב בהתקנת חלון בבית הכנסת "תורה וחיים" בהרצליה (להלן: "
בית הכנסת"), לפי הזמנת בית הכנסת. לצורך כך, עמד המשיב על סולם בגובה של כ-3 מטר. בו בעת, שטף השמש של בית הכנסת את הרצפות, וכתוצאה מכך הסולם החליק והמשיב נפל מהסולם, כשזה נוחת על גבו ופוגע בו עד כדי שיתוק בפלג גופו התחתון (להלן:
"התאונה").
המשיב הובהל לבית החולים, בוצעו בו מספר בדיקות והוחלט לנתחו, אלא שלא היה בנמצא מנתח עמוד שדרה, ועל כן הועבר למחרת היום אל בית החולים "שיבא" בתל-השומר, שם נותח ונותר נכה בשיעור של 100%.
המשיב טוען, לפי חוות דעת של רופא אורטופד המצורפת לכתב התביעה, כי אם היה מנותח ביום התאונה ולא למחרת, לא היה נותר משותק.
טענות המבקש
דינה של התביעה כנגד המבקש להידחות מחמת התיישנות, שכן אירוע התאונה ארע ביום 15.08.1991, בעוד שהתביעה המתוקנת, לפיה צורף המבקש כנתבע, הוגשה אך ביום 17.03.2002, היינו למעלה מ-10 שנים לאחר קרות התאונה.
לחלופין, אם המועד ממנו נספרת תקופת ההתיישנות הוא מיום הניתוח בבית החולים "שיבא" בתל השומר, כ-24 שעות לאחר מכן, טענת ההתיישנות עומדת בעינה.
לחלופי חלופין, אם המועד ממנו נספרת תקופת ההתיישנות הוא מיום הבדיקה האורטופדית הראשונה של המומחה מטעם המשיב, היינו מיום 07.01.1993, עדיין עומדת טענת ההתיישנות בעינה, שכן מאז ועד ליום הגשת התביעה המתוקנת חלפו כ-9 שנים.
בכל מקרה, כל מועד מאוחר יותר, לרבות מועד הגשת כתב התביעה המתוקן, לא יכול להיחשב כמועד בו החל מרוץ ההתיישנות, שכן לא יתכן שרק במועד זה נודעו למשיב העובדות המהוות את עילת התביעה כנגד המבקש, וזאת מכורך הנסיבות, שכן למצער, המשיב חי עם מציאות העובדות המהוות את עילת התביעה, מאז התאונה.
טענות המשיב
על המקרה דנן חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו מרוץ ההתיישנות לא מתחיל אלא מהיום שבו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התביעה, לעניינינו, קיומה של רשלנות רפואית.
אין לצפות כי המשיב "ינחש" קיומה של רשלנות רפואית על דעת עצמו, ולצורך כך נדרש מומחה רפואי בתחום שיפנה את תשומת ליבו לכך.
כמו כן, לצורך הכרעה בשאלת ההתיישנות, על בית המשפט לקבוע ממצאים עובדתיים, כגון: מתי נודע למשיב על רשלנות בית החולים, והאם יכול היה לגלותה קודם לכן בזהירות סבירה. קביעת ממצאים עובדתיים אלו תוכל להיעשות רק במהלך שמיעת ראיות, ולכן דין הבקשה להידחות.
המסגרת הנורמטיבית
תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:
"התקנות"), קובעות בסעיף 26(ב) את הנוהל בשינוי בעל דין:
"הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לענין התיישנות, את ההליכים לגבי
בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן."
המשיב, הוא הנתבע 3, צורף לכתב התביעה המתוקן מיום 17.03.2002, ולפי תקנה 26(ב) שלעיל, הרי שההליכים כלפיו מתחילים עם כתב תביעה מתוקן זה.
משמע, שמרוץ ההתיישנות נעצר במועד הגשת התביעה המתוקנת, ולא במועד הגשת התביעה המקורית, ועל כך אין מחלוקת.
המחלוקת נטושה בשאלת מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות.