א. בתאריך 19/2/04 פנה התובע, מר שמעון גנון (להלן: "התובע") לבית-המשפט בבקשה למתן צו הצהרתי אשר יקבע כי החלטת "הוועדה לקביעת זכויות סוציאליות" (להלן: "הוועדה"), לפיה נשללו פיצויי הפרישה להם זכאי התובע, בטלה ומבוטלת. לחילופין, התבקש בית המשפט ליתן סעד הצהרתי בו ייקבע שיעור הסכום לו זכאי התובע ממלוא מענק הפרישה. לסכום זה התבקש בית המשפט לצרף הפרשי הצמדה וריבית.
ב. עניינה של החלטה זו היא בקשתן של הנתבעות למחוק את התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית, או לחילופין, להעבירה לבית המשפט המוסמך, לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984.
אציין שטענת חוסר הסמכות העניינית הועלתה לראשונה על ידי ב"כ הנתבעות בישיבת בית-המשפט ביום 16.1.05, מבלי שנטענה קודם לכן בהגנתן של הנתבעות.
כידוע מוטלת על בית המשפט חובה לבדוק את סמכותו העניינית לדון בתובענה שבפניו, עיינו: ספרו של כב' הנשיא א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 10.
כמו כן נקבע
ב-ע"א 510/82 חסן נ. פלדמן, פ"ד ל"ז (3) 1, בעמ' 9 סיפא:
"מכאן שבית המשפט עצמו חייב לבדוק את העובדות שמקנות לו את הסמכות , אפילו לא חלקו הצדדים על ענין הסמכות.... אלא שבנקטו יוזמה שכזאת מן הראוי הוא שבית המשפט יפנה תחילה את תשומת לבם של בעלי הדין לכך וייתן להם שעת כושר להשיב על הטענה...."
בענייננו, ב"כ הנתבעות העלו את טענתם בדבר העדר סמכות עניינית בישיבת בית המשפט מיום 16.1.05. לב"כ הצדדים ניתנה אפשרות להגיש טיעוניהם בסוגיה זו, וכך עשו.
ג. ב"כ הנתבעות טוענים, כי עניינו של הסעד ההצהרתי המבוקש הוא למעשה זכותו הכספית של התובע לפיצויי פרישה, אשר כפי טענתו נשללו ממנו.
לטענת ב"כ הנתבעות מהותו האמיתית של הסעד נשוא התביעה שבפנינו היא מהות כספית ושוויו אף ניתן להערכה, וזאת כפי הערכת התובע עצמו בכתב תביעתו בה העריך את שוויה של תביעתו בכ-230,000 ש"ח. לפיכך גורסים ב"כ הנתבעות כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה ושומה עליו להעבירה לבית המשפט המוסמך.
ד. התובע טוען, כי הסעד העיקרי הנתבע במסגרת התביעה הינו סעד הצהרתי ומשכך קנויה לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בתובענה.
לטענתו, שווי הזכות שנשללה עקב החלטת הוועדה הינו רק סעד משני לסעד המרכזי. והסיבה בעטיה פנה הוא לבית משפט זה, היא ביטול החלטת הוועדה ותו לא.
לטענת התובע, הכרזה אפשרית על בטלות החלטת הוועדה היא רק אחד מנדבכי הסעד ההצהרתי המבוקש, ולטעמו סעד הצהרתי נוסף הינו מחויבותן של הנתבעות לשלם לתובע את מלוא או חלקו של רכיב "פיצויי הפרישה" להם יימצא התובע זכאי.
עוד טוען התובע, כי אמנם העריך את שווי זכותו בכ-230,000 ש"ח, אך הערכה זו אינה מדויקת, וכי שיעורו המדויק של רכיב פיצויי הפיטורין, לרבות שיעורי הצמדה והריבית, אינו מצוי בידו.
ה. באשר לסמכותו העניינית של בית-המשפט, אכן עתר התובע לסעד הצהרתי, אך יחד עם זאת סעד זה ניתן בקלות לכימות כספי. זאת יכולים אנו ללמוד הן מכתב התביעה, שבו גורס התובע כי סכום התביעה בעניינו בגין פיצויי פרישה הינו כ- 230,000 ש"ח בערך, והן מנסיון החיים המבחין בין דברים הניתנים לכימות לבין דברים שאינם ניתנים לאומדן והערכה.
הלכה היא כי משבעל דין תובע סעד אשר שוויו אינו ניתן להערכה - מסורה התביעה לסמכותו של בית המשפט המחוזי, אולם משניתן שווי הסעד להערכה, הרי הסמכות נקבעת לפי סכום התובענה.ו
ו. סעיף 75 לחוק בתי המשפט קובע:
"כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא - תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו".
יפים לענין זה דבריה של כב' השופטת (בדימוס) ד. דורנר
ב-רע"א 7551/00
יהויכין פוקס נ' אלברט קצנלנבוגן, פ"ד נ"ו(1) 253, שם נקבע בעמ' 256:
"הנה-כי-כן, כל בית-משפט הדן בעניין אזרחי, מוסמך לדון בתובענה למתן סעד הצהרתי. זהותו של בית-משפט נקבעת, בכל מקרה קונקרטי, בהתאם לתוכן הסעד ההצהרתי המבוקש, בפרט, כאשר ההצהרה מכוונת כלפי זכות שניתן להעריך את שוויה הכספי, הרי שהסמכות נקבעת על-פי סכום התובענה. כאשר לא ניתן להעריך את שוויה, על התובענה להידון בבית-המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית".
נ