המבקש מס' 1 (להלן: "הנתבע") ניהל חשבון בנק שמספרו 19600/61 (להלן: "החשבון") בסניף הבנק התובע (להלן: "הבנק") כפי הנטען בסעיף 1 לכתב התביעה שהוגש ב"סדר דין מקוצר" ולפי כתב תנאי החשבון החתום על ידי הנתבע, נספח א' לכתב התביעה.
הנתבעים 2 עד 7 (להלן: "הערבים") חתמו על כתבי ערבות לטובת הנתבע כלפי הבנק, נספחים ד' לכתב התביעה (להלן: "הערבויות"); המדובר בערבויות שאינן מוגבלות בסכום.
לנתבע נוצר בחשבון חוב לבנק (שהוא עילת התביעה בתובענה זו), ואין הנתבע והערבים חולקים על גובהו של החוב ודרך חישובו, כמו גם על העובדות המפורטות לעיל, למעט טענות שונות באשר לתוקפן של הערבויות וכן טענות הנתבע לעניין התנהלות החשבון ודרך התנהגות הבנק המקנות לו, לטענתו, הגנה ראויה מכך שיש לזכות את החשבון בסכומים שונים, כפי שיפורט להלן ככל הדרוש.
מספר טענות שהועלו על ידי הנתבע בתצהירו ניתן להסיר מהדרך כבר בשלב הראשון של הדיון, מכך שהנתבע לא חזר עליהן בסיכומי טענותיו (ולטעמי טוב שכך) ועל כן יש לראותן כטענות שנזנחו [ ע"א 675/86 רבקה שמייסר נ. יצחק הודסמן, פד"י מד1 עמ' 133; ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ. סולל בונה בע"מ ואח', פד"י מז1 עמ' 311; ע"א 447/92 הנרי רוט נ. אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן, פד"י מט2 עמ' 102 בעמ' 107 ]; באמור לעיל כוונתי לטענות בדבר חיוב החשבון בצורה שגויה בעקבות ניכיון שיק שנעשה על ידי הנתבע ולא נפרע על ידי מושך השיק (סעיפים 9 עד 18 לתצהיר הנתבע) וכן לטענות בדבר הלוואה שניתנה לנתבע על ידי הבנק לפי שער הין היפני (סעיפים 26 עד 29 לתצהיר הנתבע).
בסיכומי טענותיהם התייחסו הנתבעים לארבע נושאים, מתוך כלל טענותיהם לפי תצהיר הנתבע כפי שיפורט להלן.
ראשית טען הנתבע לכך שהבנק חייב אותו לפתוח תכניות חסכון ולהפקיד פיקדונות שונים ובכך התנה שירות בשירות תוך הפרה של הוראות סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 1981 (סעיפים 7.ד עד 7.ו ו 8 לתצהיר הנתבע).
טענה זו לא היה לה בסיס עובדתי נאות. די בכך שאותם סעיפים בתצהירו של הנתבע, האמורים להוות הצגה ראייתית של עובדות, נכתבו "לפי עצה משפטית", כדי להביא לדחיית הטענה בגין העדר ראיות לכאורה. הוסיף לכך הנתבע בחקירתו הנגדית שם אמר (סוף עמ' 2 לפרוטוקול) : "...אני לא יכול להראות כרגע (ומתי כן? - צ.כ.) את תכניות החסכון שנפתחו בזמן שהחשבון היה בחריגה ולצורך קבלת האשראי. היו הרבה תכניות חסכון".
תנאי בלעדיו אין לקיום התניית שירות בשרות הוא התאמה בנקודת זמן מסוימת במתן שני שירותים הניתנים על ידי הבנק, כדברי כב' השופט אנגלרד: "אין ספק כי חייבת להתקיים "קורלאציה", מתאם, יחס הדדי, בין שני השירותים. ללא יחס כזה אין התניית שירות בשירות. לכן, אין מקום למחלוקת בדבר הצורך בקיום יחס זה, משום שבלעדיו אין תחולה להוראת סעיף 7(א) לחוק" (ע"א 6505/97 בוני התיכון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג (1), 577, בעמ' 586).
על הטוען להתניית שירות בשירות להביא ראיה על המתאם האמור ויש האומרים גם שלא די בקורלציה מבחינת הזמנים אלא שיש גם צורך להצביע על מתאם מבחינת הסכומים, קרי היחס בין סכומי תכניות החסכון או הפיקדונות שנפתחו כנטען כתנאי לקבלת האשראי ובין סכומי האשראי שהתקבל (ראה פרוט הדברים גם בע"א 261/01 שא"פ בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נז6 עמ' 769).
העדר כל פרוט עובדתי באשר ליסודות הטענה, שולל קבלתה, ולו לכאורה ולצורך מתן רשות להתגונן.
טענה שניה שיש לדחותה (בסייגים מסוימים כפי שלהלן) נוגעת לשינויים שנקט הבנק באשר למסגרות האשראי שניתנו לנתבע (סעיפים 7 עד 13 לסיכומי טענות הנתבע).
גם בעניין זה לא טרח הנתבע לספק פרטים של ממש ועל גובה מסגרות האשראי שהיו לו ניתן ללמוד מהאמור בפרק המבוא לחוות דעתו של המומחה מטעמו, מר דוד גולן (להלן: "גולן") שם נאמר כי מסגרות האשראי של הנתבע נעו בגבולות הסכומים -.220,000 ש"ח בממוצע ועד -.500,000 ש"ח אשראי מקסימלי (ראה גם דברי הנתבע בחקירתו הנגדית בעמ' 4 לפרוטוקול).
כבר נקבע לא אחת שלבנק הזכות להפסיק את האשראי ללקוח, להגדילו או להקטינו לפי הבנתו וכפי תנאי ההסכם שבין הצדדים [ ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פד"י לז2 עמ' 673; ע"א 102/83 ל.ג.ל כרמיאל בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פד"י מא1 עמ' 253; ראה, לעניין הנדון כאן, סעיף 3(א) להסכם נספח א' הנ"ל לכתב התביעה ].
עוד יאמר כי נקבע גם שעצם השימוש שעושה בנק בזכותו החוזית האמורה לעיל, אין בה כדי לפגוע בתום לבו [ ראה, לדוגמה, ע"א 57/89 בנק לאומי לישראל בע"מ סעיף עומר נ. מכבשים הדרום בע"מ, פד"י מה3 עמ' 182 וכן גם רע"א 2527/05 אהרון זוננשוילי ואח' נ. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, "פדאור" (לא פורסם)
05 (14) 773 ].
אוסיף גם שהנתבע לא טרח לכמת, אם בכלל, את הנזק שנגרם לו על ידי הבנק עקב השינויים במסגרות האשראי, או עקב אי מתן אשראי כפי שנדרש על ידיו (טענתו בסעיף 13 לסיכומים מתייחסת לכימות נזק נטען הראוי לדיון בטענה הבאה, כפי שלהלן).
מכאן שדין הטענה, כמו שהיא, להדחות; אולם, כפי שציינתי לעיל, טענה זו קשורה, הן במהותה והן בכימות הנזקים הנטענים, לטענה אחרת, והיא זו הראויה להתקבל, בשלב זה של הדיון, ומכותרת על ידי הנתבע כ "על הבטחונות" (סעיפים 14 עד 20 לסיכומי טענות הנתבעים).
עניינה של טענה זו בקצרה הוא שבכל עת היה סכום הבטחונות שהועמדו על ידי הנתבע לבנק עבור האשראי גבוה הרבה מונים (פי תשעה לפי חוות דעת גולן, במועדים מסוימים) מסכום האשראי שהועמד על ידי הבנק לנתבע.
הנתבע חרג פעמים רבות מגבולות האשראי המאושר לו ובכך חויב חשבונו על ידי הבנק בריבית חריגה; אילו היה הבנק נוהג בתום לב (והטענה לא נטענה כך במפורש אך זו הדרך להבין את הדברים), היה מעמיד לנתבע אשראי מאושר בגובה הולם את סכומי הבטחונות, ובכך היה מונע חיובו של הנתבע בריבית חריגה ומחייבו בגין האשראי בריבית המקובלת והרגילה (סעיפים 5, 6, 7.א ו 7ב. לתצהיר הנתבע).