החלטה בתיק א 24090/05

בפני בקשת רשות להתגונן בפני תביעה בסדר דין מקוצר על סך של 31,780 ש"ח שהוגשה ע"י התובע.

רקע וטענות הצדדים

טענות המבקש/הנתבע

התביעה היא בגין יתרת חוב שנותרה בחשבון העו"ש של המבקש, וכן על יתרת חוב בגין הלוואה שקיבל המבקש מן הבנק.

עיקר טענתו של המבקש על פי תצהירו היא בקשר לגובה יתרת החובה הנטען בתביעה. לטענתו שעורי הריבית להם טוען הבנק אינם נכונים/מדויקים, ושונים משעורי הריבית שנאמרו למבקש ביום חתימת ההסכם עם הבנק. טענה זו נטענה ללא כל פירוט.

כן טוען המבקש בתצהירו שחשבון העו"ש שלו אינו בחובה, וכי הוא כופר בסכום החוב בחשבון ההלוואה כנטען ע"י הבנק.

טענות התובע/המשיב

לטענת התובע/המשיב ביום 18/9/03 חתם הנתבע/המבקש על הסכם לניהול חשבון עו"ש אצל התובע, אשר לפיו יקבל התובע מפעם לפעם אשראי או משיכת יתר, ותמורתו התחייב הנתבע בריבית, עמלות והוצאות. בחשבון זה יתרת חובה של 5,701 ש"ח.

ביום 21/9/03 קיבל הנתבע    מהתובע    הלוואה והתחייב לפרוע אותה לפי השעורים המפורטים בהסכם. חשבון זה הוא ביתרת חובה של 25,782 ש"ח.

יתרות החובה בשני החשבונות בצרוף הריבית מסתכמות ביום התביעה לסך של 31,780 ש"ח.

על פי שני ההסכמים חייב הנתבע בתשלום ריבית על חוב שלא נפרע במועד.

התובע טוען כי נשלחו לנתבע באופן שוטף ורצוף דפי החשבון והודעות שבהם מפורטות הפעולות שנעשו בחשבונות והנתבע מעולם לא חלק על נכונותם ולא המציא לתובע כל הערות בגין תוכנם.

לטענת התובע אין כל יסוד לטענת הנתבע . התובע מסתמך על פסקי הדין: קרניאל נ' בנק לאומי פ"ד נא(1), 253, קו אופ אבן יהודה נ' בנק הפועלים , פ"ד מה(3), 585, ופסק דין גליק נ' גליק , פ"ד מ(1), 51.

דיון

ההלכה היא שהדיון בבקשת הרשות להתגונן מיועד לסנן בקשה של אדם, שהוגשה נגדו תביעה בסדר דין מקוצר, להיאבק על זכותו להיכנס בשערי בית המשפט ולזכות בהכרה כנתבע  כשאין באמתחתו הגנה כלל. 

קיומו של הליך בסדר דין מקוצר, נועד למנוע דיון מיותר בתובענה, אך ורק כאשר נעלה מכל ספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו. לעניין זה, די אם יראה הנתבע הגנה אפשרית ומשתמעת בדוחק רב, על מנת להצדיק את מתן הרשות להתגונן. נקבע, כי בשלב זה אין צורך לפסוק בדבר טיב הטענות והזכויות לגופן, אלא אך ורק לבחון אם מתצהירו של הנתבע בצירוף חקירתו הנגדית קיימת עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות כלשהיא אשר אם תוכח, תוכל לשמש מגן וצינה בפני טענותיה של התביעה (ר' ע"א 478/75 אנגלרד נ' אשכנזי, פ"ד ל(3) 437, 443). רק באם לא נתעוררה כל נקודה הגיונית בהגנת הנתבע,  אשר ניתן להיאחז בה לטובתו, או אז יהא רשאי השופט לפסוק לזכות התובע. עם זאת, על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך באמצעות העלאת טענות סתמיות שכל מטרתן בסיכול תכליתו של ההליך המקוצר ועליו ליצור את האיזון הראוי בין הרצון להעניק לתובע יתרונות דיונים להם נתכוון המחוקק, לבין הרצון שלא לקפח את הגנתו של הנתבע ולפגוע בזכויותיו החוקתיות למצוא לו יומו בביהמ"ש (ע"א 779/87, 780/87 בליט ואח' נ' בנק לאומי לישראל ואח').

על הנתבע להתכבד ולהיכנס בפרטי הגנתו, אולם אין הוא נזקק בשלב זה, לפרט ולהוכיח את כל נימוקי ההגנה. באשר לזאת, יתחשב אף ביהמ"ש בהתנהלות התביעה ולאופן ניסוחו של כתב התביעה אשר לעיתים מקשה על הנתבע להעלות גרסת הגנה מדויקת ומפורטת (ע"א 680/89 בן-אבו שווק והפצה בע"מ נ' בנק מזרחי בע"מ, פ"ד מה(3) 760, 761).

עול ההוכחה המוטל על המבקש הוא מצומצם ואין הוא חייב בשלב זה להראות כיצד יוכיח את הגנתו ואת הגרסה העובדתית המועלית בבקשה. כך גם ההלכה היא שבית המשפט אינו צריך לשקול בשלב זה את מהימנות המצהיר או לקבוע ממצאים. הכלל הוא שדי לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח.

בעניין קרן (ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ ואח', פ"ד מו (4) 193, 196-197) נכתב:

"הלכה מכבר היא, כי בשלב הליכים זה של בקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט נכנס לשאלת מהימנותם של דברי המצהיר. טענה, שבא עליה תצהירו של נתבע, יניח בית המשפט כי אמת היא, ואם מגלה התצהיר הגנה אפשרית - תינתן לנתבע רשות להתגונן. כל זאת, כמובן, אם לא נתברר לבית המשפט, כי טענות הנתבע תלויות הן על בלימה, או שבחקירה נגדית מסתבר כי הגנתו הגנת בדים היא (196ג-ד).

ובהמשך: