1. לפני הכרעת ביניים, בשאלה האם בין התובע לבין הנתבעת 2 (להלן: המדינה), שהנם צדדים להליך העיקרי המתנהל בפני, קיימת יריבות, אם לאו.
2. בתחילת שנת 1996 פרסמה המדינה, באמצעות משרד הביטחון, מכרז לביצוע עבודות חשמל במבנים קיימים באזור, שמספרו 300-1517-561. התובע, שהנו חברה העוסקת בביצוע עבודות חשמל בקבלנות (להלן: התובע), הגיש הצעה למכרז. הזוכה במכרז היה הנתבע 1, שאף הוא קבלן חשמל רשום ועוסק מורשה. לאור הזכייה ובעקבותיה, נחתם חוזה לביצוע העבודות בין נתבע 1 לבין המדינה.
לאחר שחתם על החוזה האמור, ביום 18.04.96, פנה הנתבע 1 לתובע, באמצעות המנהל מר טופר אליאס, והציע לו לבצע, כקבלן משנה, את עבודות החשמל נשוא החוזה שבינו לבין המדינה. התובע קיבל את ההצעה, והשניים חתמו על חוזה העברה לפיו מועבר ביצוע העבודות מהקבלן הראשי- נתבע 1, לקבלן המשנה-התובע, וזאת, כנטען, בידיעת המדינה ובאישורה, לפחות לגבי עצם ההעברה. נקבע, כי העבודות תתבצענה, כאמור, ע"י התובע, וכי התשלום עבורן יועבר מהמדינה דרך הנתבע 1, לתובע, וכי לנתבע 1 יוותר רווח מכח היותו הקבלן הראשי, והזוכה במכרז.
התביעה עצמה, עניינה חוב כספי אשר נותר, לטענת התובע, בין המדינה לנתבע 1 ובינו לבין התובע, בסיומן של העבודות.
3. התובע טוען, כבר בכתב תביעתו, לאורך תצהיריו, וכלה בסיכומיו לעניין היריבות, נשוא ענייננו, כי צירוף המדינה כנתבעת, נבע מקיומה של יריבות ישירה בינו לבינה, אשר יסודה בחוזה מכללא שנוצר מכח דיני החוזים, הנזיקין, ועשיית עושר ולא במשפט.
לשיטתו, בנוסף לעבודות נשוא המכרז, הוא ביצע "עבודות נוספות", אשר לא בא זכרן בחוזה עם הנתבע 1 ו/או במכרז המקורי, ולגישתו, סוכם הדבר עימו באופן אישי, ע"י מר אמנון חורש, המשמש מפקח חשמל במשרד הביטחון, הגם שהסכים לכך שהתשלום היה צריך להיות מועבר אליו דרך ובאמצעות הנתבע 1. אף כאן, התובע אינו טוען לקיומו של חוזה כתוב, אלא מודה כי:
"אין לי חוזה כתוב עם משרד הביטחון" (פרוטוקול הדיון מיום 6.09.99, עמ' 10 ש' 19).
המדינה, לעומתו, טוענת, כי אין ולא היתה לה כל התחייבות חוזית כלפי התובע, אשר היה בבחינת קבלן משנה וידו הארוכה של הנתבע 1 בלבד, ולכן אינו יכול לבסס כל עילה כלפיה (ראה תצהירו של מר חורש, מיום 4.03.99).
את טענתה להיעדר יריבות בינה לבין התובע, סומכת המדינה, לבד מטענת קבלנות משנה, גם על היעדר סמכות של המפקח להתקשר עם קבלנים לביצוע עבודות, בכתב או בע"פ, ועל תקצוב הדורש אישור לכל חריגה ממנו, סמכות שאינה ולא היתה בידי המפקח.
4. לחיזוק דבריו, והוכחת הבסיס לקיום הסכם מכללא לו הוא טוען, מצביע התובע על יומן העבודה מיום 16.10.96, עליו חתום המפקח חורש ארנון, ובו מצוינים שמות הקבלנים "טופר ושמש", בזה הסדר, דבר המצביע ומאושש, לגישתו, את הטענה כי ביצוע העבודות על ידיו נעשה בהתאם להנחיות שקיבל ישירות מאת המפקח.
על כך משיב המפקח, בחקירתו הנגדית מיום 13.10.99, עמ' 16 לפרוטוקול:
"את יומני העבודה ניהל מר טופר כנציג הקבלן הראשי... בדרך כלל הערות היו נרשמות בשטח במקביל וביחד עם מר טופר. לפעמים היה בא אלי למשרד והיינו יושבים שם אין דבר כזה שכתבתי הערות בלי נוכחות טופר או נוכחות שמש שהוא קבלן ראשי".
ואם לא די במסמך האמור, שבו לבדו - ראשית ראיה לקיומה של היריבות הנטענת, הרי שבתיק בימ"ש מסמך נוסף שיש בו לחזק את טענות התובע במישור היריבות, והוא הודעה פורמאלית ששלח המפקח לנתבע 1, מיום 10.11.96, בדבר הפסקת העבודה, ממנה עולה כי הודעה ראשונית על כך, נמסרה קודם לכן לתובע ורק לאחר מכן יצאה באופן פורמאלי לנתבע 1, בכתב.
הנה כי כן, ניתן לומר בבירור, כי התובע הניח את התשתית הבסיסית לקיומה של עילת תביעה כנגד המדינה, בהציגו לפחות מסמך אחד, שיש בו משום ראשית ראיה לכך.
5. כפי שראינו, אמנם קיימים בתיק מסמכים מהם נחזה שהתובע ביצע את העבודות, אכן, מכח קבלנות משנה, אולם - ובכך הדגש - קיים לפחות מסמך אחד, ממנו עולה כי לכאורה התובע ביצע חלק מאותן עבודות בשליחות המדינה, כפי שראינו.
לפיכך, נחה דעתי, כי בשלב זה הוכח די הצורך הלכאורי, כי ישנה יריבות בין המדינה לבין התובע, ועל כן, דין טענת המדינה בדבר היעדר יריבות, להדחות.
אין משמעות החלטה זו כי יש לחייב המדינה בתיק העיקרי, ואף לא לכאורה, והדבר תלוי כמובן בראיות שיובאו ובבירור הטענות העובדתיות והמשפטיות בהמשך ההליך.
בהמשך ההליך ילובנו גם הטענות ביחס לסמכות המפקח לחייב את המדינה, או העדרה, וקיום עילה חלופית במקרה זה - מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
6. לאור האמור לעיל, נדחית טענת חוסר היריבות של המדינה ונקבע כי תישאר צד להליך, עד תומו.
הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון במסגרת פסק הדין הסופי בתיק.
הצדדים יציעו מועד המשך בתוך 14 יום, ויציגו מבוקשם באשר לאופי המשך הדיון והאם ניתן בישיבה הקרובה לשמוע את חקירת מר טופר על תצהירו הנוסף.