1. התובע מס' 1 (להלן: "התובע") ואמו - התובעת מס' 2 (להלן: "התובעת"), תבעו מהנתבעים פיצויים בגין הנזקים הרפואיים הקשים שנגרמו לתובע במהלך לידתו, אשר נגרמו, לטענתם, כתוצאה ממעשים או מחדלים רשלניים שיוחסו לנתבעים.
ביום 11.6.02 דחיתי את תביעת שני התובעים בשל התיישנותה. בית המשפט העליון דחה את ערעורה של התובעת וקיבל את ערעורו של התובע בקבעו כי תביעתו לא התיישנה.
פסק הדין הדוחה את תביעת התובע בוטל והתיק הוחזר להמשך הדיון בתביעתו בפני. כמו כן הורה בית המשפט העליון לדון בשאלה:
"אם התיישנה תביעתה של המערערת (התובעת - נ.י.) כמיטיבה, לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) 1964" שלא נדונה על ידי בפסק הדין הקודם.
משכך יש להדרש לשאלת האחריות, אשר עלתה לדיון במהלך המשפט ובאי כח הצדדים אף סיכמו את טענותיהם לגביה.
בישיבה שקיימתי ביום 16.1.05 ביקשו כל באי כח הצדדים כי יינתן פסק דין, בשאלת האחריות, על יסוד הראיות והסיכומים שהוגשו על ידם וכי אין להם מה להוסיף עליהם.
אתייחס, איפוא, בהחלטתי זו לשאלת אחריותם של הנתבעים, או של מי מהם, לנזקי התובע.
כאן המקום לציין כי לפני מספר חודשים נפטר הנתבע מס' 1. יורשיו באים, כמובן, בנעליו כבעלי דין וככל שתקבע אחריותו של המנוח, על פי שיעור חלקם בעזבונו. יורשים אלה הם: בתיה וולפסון, שלמה וולפסון ואלי וולפסון - אלמנתו וילדיו של המנוח (ראה הודעת ב"כ התובעים בענין זה מיום 25.1.05).
2.
רקע עובדתי
התובע נולד ביום 14.1.71 לאמו, התובעת, בבית חולים אסותא בתל-אביב, כשהוא סובל משיתוק מוחין ברמה גבוהה וכתוצאה מכך מפגור שכלי קשה המלווה אותו ואת תפקודו מאז לידתו עד היום וממנו יסבול עד סוף ימיו.
אין חולק, למעשה, כי שיתוק המוחין נגרם כתוצאה מצניחת חבל הטבור סמוך לפני צאת העובר לאויר העולם. כתוצאה מכך נוצר תשניק אשר מנע אספקת חמצן לעובר. הרופאים המיילדים יילדו את העובר בניתוח קיסרי והצליחו להחיותו, אך התשניק הותיר בו נזקים פיסיולוגיים ונוירולוגיים קשים ובלתי הפיכים, אשר הותירו בו נכות צמיתה של 100% והפכוהו לתלוי לחלוטין בסובבים אותו.
התובעים מייחסים, כאמור, את האחריות לנזקים שנגרמו לתובע, במהלך לידתו, לנתבעים, היינו לבית החולים שיילד אותו (להלן: "הנתבעת") ולד"ר וולפסון ז"ל (להלן: "הנתבע"), אשר התנהג, לטענתם, באופן רשלני במהלך הלידה.
לטענתם, צניחת חבל הטבור במהלך הלידה והיווצרות התשניק, אשר כתוצאה ממנו נמנעה מהעובר אספקת חמצן סמוך לפני צאתו לאוויר העולם, נגרמו בשל פקיעת קרום שלפוחית מי השפיר, ע"י ד"ר וולפסון, מוקדם מדי ובעת שראש העובר היה עדיין גבוה וחופשי. הלחץ של ראש העובר על חבל הטבור, שצנח מתחתיו, יצר מצוקה עוברית קשה. העובר חולץ בניתוח קיסרי לאחר שהיה במצוקה זמן רב וארוך מדי (כמחצית השעה). העובר שחולץ היה בחוסר נשימה וללא רוח חיים (אפגר אפס). לאחר שבוצעה בו החייאה השתפר מצבו.
3. את טענתם בדבר התרשלות הנתבעים מבססים התובעים על חוות דעתו של פרופ' יוסף שנקר, מומחה למיילדות וגניקולוגיה, ששימש בעת מתן חוות הדעת כמנהל מחלקת נשים ויולדות בבית בבית חולים הדסה עין כרם ירושלים.
המומחה עיין בתיק הרפואי של היולדת (התובעת) ובמסמכים הרלבנטיים שהועמדו לרשותו הוגיע למסקנות הבאות.
"מדובר באישה המשתייכת לקבוצת סיכון מילדותי נמוך, אשר הגיעה לחדר הלידה בבית חולים אסותא בשלבים המוקדמים ביותר של הלידה, כאשר מצבה ומצבו של העובר היו תקינים. בהיותה בחדר הלידה לא זכתה למעקב המילדותי המקובל. בוצעה פקיעה מלאכותית של קרומי השפיר ללא הוראה רפואית ובתנאים מילדותיים גרועים המהווים סיכון לצניחה של חבל הטבור, תופעה אשר אמנם קרתה ואשר גרמה מיד להפרעה באספקת הדם לעובר ולסבל עוברי חריף. לא ננקטו הפעולות הרפואיות המקובלות במצב של צניחה של חבל הטבור והילד שהוצא בניתוח קיסרי נולד באפגר
אפס לאחר טיפול ממושך. תוך 24 שעות מהלידה הופיעו התכווצויות כלליות המעידות על נזק מוחי.
אין כל ספק שכאשר הגיעה גב' הלפרט לחדר הלידה מצב העובר היה תקין. פעולות מילדותיות בלתי מקובלות גרמו לנזק שנגרם לו בתהליך הלידה - פגיעה מוחית".
מחוות דעתו של פרופ' שנקר עולה כי הן החלטתו של ד"ר וולפסון לפקוע את קרום מי השפיר והן התנהגותו של הצוות הרפואי של בית החולים, אשר נמנע מהכנת חדר הניתוח לבצוע מידי של ניתוח קיסרי למקרה של צניחת חבל הטבור עקב פקיעת הקרום וכתוצאה מכך הוצא העובר רק כמחצית השעה אחרי צניחת חבל הטבור - כל אלה הן פעולות ותהליכים בלתי תקינים ורשלניים, שלא היו מקובלים אף לא בתחילת שנות השבעים בעת שהתובע נולד.
לדעתו של המומחה, לאור העובדה כי הריונה של התובעת היה תקין ובהעדר כל סטיה מהנורמה המקובלת במצבה הבריאותי ובמצב העובר, בעת שהיא הגיעה לחדר הלידה, לא היה מקום לפקוע מלאכותית את שלפוחית מי השפיר ולא היתה כל סיבה רפואית לעשות כן. פקיעה כזו יוצרת סיכון ממשי לצניחת חבל הטבור והיווצרות תשניק כתוצאה מכך, במיוחד, לאור העובדה כי העובר היה במצג ראש גבוה (שאינו מבוסס עדיין באגן) ודופק ליבו היה תקין וללא כל שינוי.
עוד קובע פרופ' שנקר כי הפקיעה נעשתה ללא שהיתה השגחה ראויה למצבו של העובר ואף לא הקשבה לדופק העובר קודם לכן. כך מכל מקום הוא הסיק מהעדר רישום כלשהו בגליון הרפואי של התובעת.
"השגחה לקויה זו לא היתה מקובלת בשום חדר לידה במדינת ישראל ב-1971".