בפני בקשת רשות להגן בפני תביעה כספית בסך 32,674 ש"ח. הנתבע (להלן:
"המבקש").
התביעה נפתחה כנגד המבקש בהליך של סדר דין מקוצר בטענה כי משך משיכות יתר מחשבון הבנק וכי קיבל הלוואה בלתי צמודה לכיסוי חוב קיים.
לטענת המבקש, חשבונו יציב ומקובל על פי חוק הבנקאות, ראיה לכך היא, כי נתנה לו הלוואה רביעית שלא הייתה לגרסתו ניתנת לו לא כך היה הדבר.
בחקירתו הנגדית אישר את החריגה ממסגרת האשראי, שהתבצעה במהלך שנת 2006, לטענתו, במקום לטפל בשורש הבעיה של חריגה בסך 2,500 ש"ח, או להוציא חסכונות, המשיב כפה עליו לקחת הלוואה חדשה בטענה כי החוק החדש לפיו אוסר חריגה.
לטענת המבקש, בגין כל 3 ההלוואות בסך של 40,000 ש"ח שילם 1,300 ש"ח בכל חודש. בנוגע להלוואה החדשה, על הסך של 36,000 ש"ח שהיא מחזור של היתרה בעו"ש, טען כי פקידת הבנק "לא נתנה לי צ'אנס, היא לא נתנה לי את זה". וטען כי אינו יודע כמה היה צריך לשלם. עוד טען המבקש כי פעל בהתאם לדרישות הבנק וכי לא ניתן לו פירוט בנוגע לסכומי הכסף על שמו ובאיזה חשבונות.
עוד לגרסת המבקש, מאז ההלוואה אין בידיו חסכונות למעט ניירות ערך.
לטענת המבקש, את התשלומים השוטפים בגין שלוש הלוואות שילם כל חודש בזמן ממשכורתו. בתקופה מסוימת היה המבקש עצמאי. לגרסתו, היה צריך לקבל כסף מהמע"מ ופקידת הבנק עזרה לו ונתנה לו כספים מחסכונות העו"ש שלו.
לטענת המבקש, הוא ביקש מהמשיב להעלות את סכום החריגה או שיועבר לחשבונו כסף מחסכונותיו אך הבנק לא פעל כך וכפה עליו נטילת הלוואה.
לטענת המשיב, אין בבקשת המבקש דבר וחצי דבר כדי ליתן לו רשות להתגונן. אותו מסמך עליו חתם הנתבע הנו פריסת חוב קיימת בחשבון מיוני 2006, סך של 36,000 ש"ח אשר לא בוטל כנדרש.
לטענת המשיב, המבקש מודה כי לא ביטל את הסכם ההלוואה שערך, והמשיב עשה חסד עם המבקש, אשר מודה בקיום שלושת ההלוואות באותה תקופה, מבלי להביא בחשבון שהייתה חריגה ממסגרת האשראי שהמשיב נתן לו. המבקש שילם 1,300 ש"ח נוספים, ולאחר ההלוואה הנוספת שנעשתה היה עליו לשלם רק 820 ש"ח.
דיון
הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשותיו של המבקש ע"י ביהמ"ש, בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של המבקש, אלא אך לבחון, האם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של המבקש יחד עם חקירתו הנגדית
הגנה לכאורה בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. (ע"א 2418/96
כלפו (ישראל) בע"מ נ. בנק למסחר בע"מ, פד"י מז (5) עמ' 133).
לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה, כי המבקש דובר אמת, אלא אם כן נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית. במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם המבקש (הגנת בדים) ואשר כל מטרתן נועדו על מנת למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר.
אין ביהמ"ש נדרש, בשלב זה, כחלק מהאלמנטים המשפיעים על הכרעתו, למשקלן ומהימנותן של הראיות ובנוסף, בשלב זה על ביהמ"ש לייחס את מלוא המהימנות לגרסתו של המבקש, אשר לא נסתרה לחלוטין בחקירתו הנגדית על ידי בא כוח התביעה.
כך מבקש, אשר מבקש רשות להתגונן חייב להיכנס לפרטי העובדות ואין סיפק בידיו להישען ולהעלות אך רמזים וחשדות ללא כל בסיס ראייתי, תצהיר מעיין זה או כזה המנוסח באופן כוללני החסר פרטים רלוונטיים וחיוניים להבהרת נושא ההגנה אינו יכול לשמש בסיס לקבלת רשות להתגונן (ע"א 543/86, ע"א 424/86).
"בבקשת רשות להתגונן אין מקפידים עם המבקש ובית המשפט יטה להיעתר
לבקשה אפילו המדובר בהגנה דחוקה"
(כבוד השופט דוד בר "סדר דין מקוצר בהלכה פסוקה" מהדורה שביעית (2004) מעודכנת ומתוקנת הוצאת פרלשטיין-גינוסר, עמוד 171).
לטענת המבקש, המשיב המליץ לו לקחת הלוואה נוספת ולא להגדיל את סכום החריגה לכן חתם על ההלוואה, לגרסתו, משהבין שצעד זה אינו נכון חזר למשיב ועמד על כך כי יחזירו את המצב לקדמותו. עוד לגרסתו, הוא האמין לפקידת הבנק ונתן לה לפעול על פי שיקול דעתה. לטענת המבקש, לו המשיב לא היה משדל אותו ליטול הלוואה חדשה, חשבון הבנק שלו היה ממשיך להיות פעיל עד היום, ההלוואות היו משולמות באופן סדיר והיה נותר כסף בחיסכון עד היום הזה.
לטענת המבקש, עצם הפקדת החיסכון בסך 12,000 ש"ח היה לטובת פירעון ההלוואות הישנות.
לטענתו הוא חתם על ההלוואה מתוך אונס שלא כרצונו לחמש שנים, הלוואה צמודה חודשים ומספר ימים בודדים משלם שליש מראש, לטענתו, צריך להיות טיפש כדי לחתום על הסכם שכזה וזה נעשה מאי הבנתו.
"
בית המשפט ייתן רשות להתגונן אם התצהיר מגלה הגנה אפשרית ואף אם אפשרות זו הינה רחוקה. אולם על הנתבע לפרט בתצהירו את העובדות שעליהן הוא מבסס את הגנתו... בית המשפט יבחן רק את השאלה אם גרסת הנתבע בהנחה שתוכח יש בה עילת הגנה בפני תביעת התובע.כדי לקבל רשות להתגונן, על המבקש להראות כי תצהירו מגלה קודם כל עובדה או עובדות אשר יכולות , בהנחה שהן נכונות, להוות בסיס כלשהו לטענה משפטית ראויה....נראה כי דחיית בקשת הרשות להתגונן על פיה בלבד, תעשה רק כאשר הבקשה והתצהיר אינם מגלים הגנה כלשהי ואפילו לא הגנה דחוקה...אולם אם הנתבע במהלך חקירתו משמיט בעצמו את היסוד לעובדה שהוא טוען לה, רשאי השופט להסיק שהגנתו היא הגנת בדים ואין להיענות לבקשה". (כבוד השופט דוד בר אופיר "סדר דין מקוצר בהלכה פסוקה" מהדורה שמינית (2006) מעודכנת ומתוקנת הוצאת פרלשטיין-גינוסר, עמוד 157-155 ,182-185 ).