לאחר קריאת תחשיבי הנזק שהוגשו מטעם הצדדים ולאחר הדיון שהתקיים ביום 7/1/2008 - הצעתי היא כי התביעה תסולק כנגד תשלום של
290,000 ש"ח
נטו, כאשר לסכום זה יש להוסיף החזר אגרת בית משפט ששולמה ושכ"ט עו"ד.
הצעתי מבוססת בין היתר על הנתונים הבאים -
כללי -
1. בתאריך 4/4/04 התובעת נפגעה בתאונת דרכים עת היתה נוסעת ברכב אשר פגעה בו משאית. בעת התאונה התובעת היתה בת 12. לאחר התאונה אושפזה התובעת בבית חולים רמב"ם בחיפה שם אובחנה כסובלת מקרע בכבד ושבר בקיר האחורי של אצטבולום בפרק ירך רגלה השמאלית. התובעת אושפזה למשך 12 ימים במחלקת טיפול נמרץ ילדים ולאחר מכן הועברה להמשך אשפוז במחלקה כירורגית ילדים.
הנכות הרפואית -
2. לצורך הערכת נכותה של התובעת מונו מטעם בית משפט המומחים הבאים: ד"ר סלטי - אורטופד מומחה, פרופ' ביטרמן - מומחה לרפואה פנימית, וד"ר כנאענה - מומחה לפסיכיאטריה של הילד המתבגר.
3.
ד"ר סלטי ציין כי בבדיקה הופק כאב מפשעתי בעת הפעלת עומס על רגל שמאל. כן הוסיף, כי נמצאה הגבלה קלה בתנועות הסיבוב הפנימי והסיבוב החיצוני של מפרק הירך וכן נצפה דלדול של 1.5 ס"מ במסת ירך שמאל בהשוואה לזה שמימין. לפיכך, קבע ד"ר סלטי כי לתובעת נותרה
נכות צמיתה בשיעור של 10%.
4.
פרופ' ביטרמן ציין כי התובעת נחבלה בכבד ובהתחלה סבלה מכאב באזור הבטן הימנית העליונה. הכאב נסוג בהדרגה והשיפור ההדרגתי בצירוף ממצאי בדיקות האולטרסאונד מתאים למהלך החלמה תקין ומלא. לכן, מסקנתו היא כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בתחום הרפואה הפנימית.
5.
ד"ר כנאענה ציין כי במהלך הבדיקה של התובעת עלו תכנים המצביעים על המשך קיום חשש מפני פגיעה חוזרת. המומחה הוסיף, כי התובעת מתארת את פחדיה ממשאיות ומתאונה נוספת עם ביטוי לתחושת צפייה לסכנה. לשיטתו התאונה נתפסת עבור התובעת כחוויה נפשית קשה וקיימת התעסקות מחשבתית מרובה בתאונה. המומחה מסכם כי קיימים סימנים חרדתיים פוסט טראומתיים בעוצמה מתונה קובע כי שיעור
נכותה הצמיתה הוא 10%.
6. מכאן, כי נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת הינה בשיעור 19%.
הנכות התפקודית -
7.
האורטופדית - לאור חוות הדעת נראה כי התובעת עשויה לסבול מהגבלה בתנועה וכאבים ברגלה השמאלית. כמו כן, בהתאם לממצאים שהונחו בפני, התובעת עסקה בספורט מסוג טניס שולחן, ונראה כי לנכות זו עשויה להיות השפעה על תפקודה אף בתחום זה. מטעמים אלו, מצאתי כי במסגרת הצעה זו יש להעמיד את נכותה התפקודית האורטופדית של התובעת בשיעור זהה לנכותה הרפואית 10%, כפי שמקובל שעה שעסקינן בקטינים, אשר לא ניתן לדעת איזה מקצוע יבחרו בעתיד.
8. לגבי
הפסיכיאטרית - לא ניתן לקבוע מסמרות באשר להשלכותיה התפקודיות והפיצוי בהקשר זה יהא בסכום גלובלי.
9. במהלך ישיבת קדם המשפט העלה ב"כ הנתבעים טענה לפיה, אין ליתן משקל לנכות הפסיכיאטרית של התובעת הואיל והפגיעה הנפשית נגרמה לתובעת כתוצאה מהיותה עדה לתאונה ולא כתוצאה מפגיעה ישירה שלה בתאונה. לכן, לטענתו יש להחיל בעניינה של התובעת את תנאי הלכת אלסוחה, כאשר ישומם, במקרה זה, מוציא את התובעת ממעגל הניזוקים הזכאים לפיצוי מאחר והתובעת אינה עומדת בתנאי הראשון והרביעי (לכל הפחות) בדבר קרבת משפחה מדרגה ראשונה ובדבר קיומה של פגיעה נפשית קשה וברורה.
10. אינני מסכימה עם הנחה זו. בחוות הדעת, פירט המומחה את תלונותיה של התובעת, מהן עולה כי הינן קשורות לעצם פגיעתה בתאונה ולעובדה שהיתה מעורבת בתאונת דרכים. המומחה אינו מציין, כי חרדותיה של התובעת נובעות מהיותה עדה לפגיעת חבריה, אלא ציין כי -
"התאונה נתפסת עבורה כחוויה נפשית קשה"
,
"גלתה תלונות כגון: 'בעיקר מפחדת ממשאיות'
... עדיין מפחדת בזמן נסיעה, מרגישה שעלולה לעבור עוד פעם תאונה, בזמן שמתקרבת משאית"
.
11. לכן, בשלב זה, לא מצאתי ממצאים שיש בהם כדי לתמוך בטענת הנתבעים לגבי היות הנזק "נזק משני" (אשר אמור לעמוד במבחני הלכת אלסוחה). אני סבורה כי ככל הנראה המדובר ב"נזק ראשוני"/"ישיר", ולכל הפחות בנזק "משולב", ואפנה לת.א. (עכו) 4797/94
סלפיתי נ' קרנית (פורסם בנבו) ות.א. (נצרת) 5808/02
הנא נ' עאבד (פורסם בנבו) ופסקי הדין המוזכרים שם.
12. מאחר והמומחה קבע בחוות דעתו, כי ניתן לצפות לשיפור נוסף במצבה של התובעת אולם, העריך שלסממנים החרדתיים (P.T.S.D) עשויה להיות השפעה בעתיד על עולמה הרגשי ועל יכולתה של התובעת להתמודד במצבי דחק - הרי שיש מקום לפסוק הפסדי השתכרות, בשיעור גלובלי גם בשל נכותה הפסיכיאטרית.
ראשי הנזק:
13.
הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד - לתצהירה של אם התובעת צורפו קבלות המעידות על נסיעות בכל הנוגע לטיפול הפסיכיאטרי. כמו כן, מעיון במסמכים עולה כי התובעת מצויה בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי, לכך יש להוסיף את אופי הפגיעה האורטופדית של התובעת, לכן אני מעריכה שהפיצוי בגין ראש נזק זה הינו-
15,000 ש"ח.
14.
עזרת צד ג' בעבר ובעתיד - לנוכח אופי הפגיעה האורטופדית וכן פגיעתה הנפשית אשר הצריכה טיפול נוסף מטעם הוריה, סביר להניח כי התובעת ניזקקה לעזרה צמודה עד להחלמתה המלאה. דומה, כי התובעת נזקקה לטיפול והשגחה מוגברים, באופן העולה על המתבקש בדרך כלל מהורים ביחס לילדה בת גילה. נקבע לא אחת כי יש לעשות לאומדן הסכום המגיע לנפגע כפיצוי על עזרת בני משפחה, גם אם העזרה ניתנה ללא תשלום שכר כלשהו (וראו: ע"א 93/73
שושני נ' קראוס, פ"ד כח (1) 277 וע"א 142/89
גמליאל נ' אושיות, תק-על 90(3) 683)). בענייננו, הנני מעמידה סכום זה לצורכי פשרה על סך של
10,000 ש"ח