1. התובע (להלן: "הבנק"), הגיש נגד הנתבעות תביעה בסדר דין מקוצר. הנתבעת 1 (להלן: "החברה") נתבעה כחייבת, והנתבעת 2 נתבעה כערבה. הנתבעות הגישו בקשה למחיקת כותרת, ובקשת רשות להגן.
הנתבעות העלו בבקשת הרשות להגן שתי טענות עיקריות.
2. ראשית, נטען כי הבנק התחייב להעמיד לחברה אשראי בסך 200,000 ש"ח. לכן, הסכימה החברה, עוד בטרם פתיחת החשבון, שלא להתמזג עם חברה אחרת ולא להעביר נכסיה לחברה אחרת, כל עוד תהיה חייבת כסף לבנק. בפועל, כך נטען, הבנק אכן העמיד לזכות החברה אשראים בסכומים של עד 144,000 ש"ח.
הנתבעות טענו כי הבנק הפר את התחייבותו הנטענת, עוד ביום 2.4.03, לאחר שהנתבעת 2 הוחתמה על כתב הערבות. לטענתן, יש לאכוף על הבנק לעמוד בהסכם האשראי, והפרת התחייבויותיו של הבנק גרמה לחברה נזק של הריביות החריגות בהן חוייב החשבון שלא כדין.
3. בנוסף, טענה הנתבעת 2, כי הוחתמה על כתב הערבות ללא ידיעתה וללא הסכמתה, בין מסמכים אחרים עליה התבקשה לחתום בבנק. לטענת הנתבעת 2, היא נקראה לבנק כדי לצרף את חתימתה למסמכים של החברה, בשל פגם פרוצדורלי של העדר חתימה שלה על המסמכים, ובמירמה הוחתמה גם על כתב ערבות.
עוד נטען כי במועד בו הנתבעת 2 הוחתמה על הערבות, היה על הבנק להבהיר לה כי חשבון החברה הוא ביתרת חוב של 73,000 ש"ח, וזאת גם נוכח גילה הצעיר של הנתבעת 2 (שהיתה אז בת 20).
לטענת הנתבעות, בפועלו כפי שתואר לעיל, הבנק הפר את חובת האמון והזהירות שלו כלפיהן.
4. אני סבורה כי אין לתת לחברה רשות להתגונן. כפי שפורט לעיל, טענת ההגנה של החברה היא טענת קיזוז - החברה טוענת כי הבנק הפר את הסכם האשראי שלו עם החברה, וכתוצאה מהפרה זו נגרם לה נזק. כידוע, מבקש בבקשת רשות להגן הטוען טענת קיזוז, חייב לפרט את טענתו כדרך שמפרטים כתב תביעה (ר' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' שביעית, עמ' 323 ופסקי הדין המאוזכרים שם).
5. החברה אינה מפרטת את הנזק שנגרם לה כתוצאה מההפרה הנטענת של הבנק. טענתה היחידה בסיכומים בהקשר זה היא כי יש לקזז מיתרת החובה את הריביות החריגות בהן חוייב החשבון שלא כדין. אין די בטענה זו כדי לעמוד בדרישת הפירוט שעומדת לנתבע הטוען טענת קיזוז.
6. בנוסף, מכבידה על החברה העובדה כי בהסכם בינה לבין הבנק הוסכם כי הבנק רשאי להחליט אם להעמיד אשראי לחברה, והוא רשאי להחליט להפסיק את מסגרת האשראי או להקטינה (בין בהודעה מראש, או - באופן מיידי, במקרה של שינוי לרעה בכושר הפרעון). החברה לא טענה כל טענה לגבי תוקפן של הוראות אלה בהסכם.
7. באשר לנתבעת 2 -היא טענה, כאמור, כי חרף היותה חתומה על מסמכי הערבות אין תוקף לחתימתה ו"לא נעשה דבר", שכן הבנק הטעה אותה לחשוב שהיא חותמת על מסמכים אחרים מאלה שחתמה עליהם בפועל.
טענה של "לא נעשה דבר" היא טענה שהנטל להוכיח אותה הוא נטל כבד מזה הנדרש במשפטים אזרחיים העוסקים בענינים אחרים (ר' ע"א 36/99
יפה נ. עזבון המנוחה חנה גלזר ואח' פ"ד נ"ה (3) 272). בדרך כלל, יש להניח כי מי שחתום על מסמכים, מבין את משמעות החתימה שלו, ומסכים לתוכן האמור במסמכים עליהם הוא חתום. רשלנות בחתימה על מסמכים או הסתמכות על ייעוץ באופן עיוור - לא יועילו (ר' ע"א 1548/96
בנק איגוד לישראל בע"מ נ. לופו, פ"ד נ"ד (2) 559).
למרות האמור לעיל, אני סבורה כי בשלב זה של הדיון, בטרם הובהרו נסיבות החתימה במלואן, ובטרם נתבררה טענת המבקשת לגבי הדברים שנאמרו לה בטרם החתימה, אין לשלול מהמבקשת לחלוטין את האפשרות לטעון את טענתה הנ"ל. עם זאת, נוכח קלישות הטענה והקושי הגדול להוכיחה, יש להתנות את מתן הרשות להגן בתנאי של הפקדה כספית משמעותית.
8. יוער כי אינני מקבלת את הטענה לפיה על הבנק היה להבהיר לנתבעת 2 את גובה חובה של החברה במועד חתימתה על כתב הערבות, משום שהנתבעת 2 היא בעלת 99% ממניות החברה, ובעלת זכות החתימה היחידה בחברה.
9. אשר על כן, אני דוחה את בקשת הרשות להגן של החברה. הבנק זכאי לפסק דין כנגדה על סכום התביעה כפי שפורט בס' 19 לכתב התביעה, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד על פי התעריף המינימלי.
10. באשר לנתבעת 2, ניתנת לה רשות להגן בתנאי שהיא תפקיד בקופת בית המשפט תוך 30 יום מיום מסירת החלטה זו, סך של 50,000 ש"ח. לא תופקד הערבות - יהיה הבנק זכאי לקבל פסק דין גם נגד הנתבעת 2.
11. התיק נקבע לתזכורת פנימית ביום 8.5.05. במועד זה ייקבע על פי הצורך ואם תופקד הערבות - מועד לקדם משפט.
המזכירות תשלח העתק של החלטה זו לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.
ניתנה והודעה היום כ' ב אדר ב, תשס"ה (31 במרץ 2005) בהעדר הצדדים.