הנתבע טוען להתיישנותה של התביעה (שהוגשה ביום 8/5/05).
התובעת היא בעלת הזכויות בדירה מסוימת בהרצליה, מכח הסכם מכר שנערך בחודש יולי בשנת 1990 עם חברת שני א.א. מפעלי בניה ונכסים בע"מ (נספח ב' לכתב התביעה). חברת שני הייתה, עד למועד עריכת הסכם המכר, בעלת הזכויות בנכס, במשותף עם חברת אי.רמ קנין בניה והשקעות בע"מ. שתי החברות הקבלניות, היו אמורות לבנות בשטח המקרקעין שבבעלותן, שני בתים, קדמי ואחורי, שבכל אחד מהם חמש דירות מגורים. על פי הנטען, דירתה של התובעת מצויה בבית האחורי. התובעת טענה, כי בתקופה שלאחר חתימת ההסכם עימה, הפסיקו החברות את בניית שני הבתים, ובעקבות כך הגישה התובעת ביחד עם רוכשי הדירות הנוספים בקשה למינוי כונס נכסים, שייכנס בנעלי החברות, וישלים את בניית הבתים, בהתאם למתחייב מהסכם המכר, ועל פי המפרט הטכני והיתר הבנייה. בעקבות כך, ניתן ביום 31/12/91 צו למינויו של הנתבע ככונס נכסים (נספח ד' לכתב התביעה).
בתמצית, כתב התביעה נסב על כך, שבניגוד לצו בית המשפט , הנתבע לא השלים מעולם את בניית הבית האחורי, על אף התחייבויותיו בעניין. בנוסף, נטען כי הנתבע ניהל את קופת הכינוס בצורה לקויה, ובין היתר, תוך גבייה בלתי מוצדקת של כספים מהתובעת, שמסיבה כלשהי לא נכללו בקופת הכינוס ולא הוצגו בגינם דוחות כספיים בפני בית משפט של כינוס.
בכתב ההגנה טען הנתבע להתיישנות התביעה, בטענה שהוא מונה ככונס נכסים ביום 31/12/91, וכל האירועים הרלוונטיים לתביעה התרחשו בשנות התשעים, ובשנים המצויות מהעבר השני של תקופת ההתיישנות. לטענתו, הגשת התביעה שנים כה רבות לאחר קרות האירועים הרלוונטיים, גורמת לו לנזק ראייתי, בין היתר מאחר שתיק הכינוס שבמסגרתו מונה, בוער זה מכבר בשל חלוף השנים.
התובעת לא הגישה כתב תשובה מטעמה, ולא התייחסה בכל צורה אחרת לטענת ההתיישנות, כטענה מקדמית.
בישיבת קדם המשפט שנערכה לפני ביום 1/1/08, טען הנתבע, ובצדק, כי בהעדר כתב תשובה, יש לקבל את טענת ההתיישנות שנטענה בכתב ההגנה.
כידוע, על פי תקנה 61 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, רשאי התובע להגיש כתב תשובה לכתב ההגנה, וכל עוד לא הוגש כתב תשובה, יראו את העובדות שבכתב ההגנה כמוכחשות ושנויות במחלוקת. עם זאת, במקרה שבו מועלית בכתב ההגנה טענת התיישנות, הרי שעל כתב התשובה לכלול מענה ענייני לכך, ובהעדרו, לא נותר אלא להכריע בסוגיית ההתיישנות בהתאם לטענות שבכתב התביעה וכתב ההגנה (ע"א 7261/97
שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464 (2000); ע"א (תל אביב-יפו) 2946/03
קל וחומר לבנייה ולשיווק 1985 בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2006(2) 7823; ע"א (תל אביב יפו) 1904/05
קוט נ' עזבון המנוח זאב גוטמן ז"ל, תק-מח 2006(3) 5923).
לאור זאת, בהעדר כתב תשובה המתייחס לטענת ההתיישנות שנטענה מצד הנתבע, יש לבחון האם המועדים המיוחסים לאירועים הנטענים בכתב התביעה (או לחלקם) מצויים בתוך תקופת ההתיישנות. ככל שהתשובה לכך חיובית, הרי שניתן יהיה לקבוע כי עילות התביעה הנסבות על אותם אירועים, טרם התיישנו, ולעומת זאת, במידה שהמועדים הרלוונטיים מצויים מהעבר השני של תקופת ההתיישנות, הרי שיש לבחון האם, על פי הנטען בתביעה, מתקיים אחד החריגים לתקופת ההתיישנות הסטנדרטית (כדוגמת סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958).
מעיון בכתב התביעה, ניתן להיווכח, כי רובן ככולן של העובדות הנטענות, שייכות לפרק זמן המצוי מן העבר השני של תקופת ההתיישנות, ולא ניתן כל הסבר עובדתי להגשת התביעה למרות חלוף התקופה.
בסעיף 28 לכתב התביעה, טענה התובעת, כי בנייתו של הבית הקדמי הסתיימה באוגוסט 1992 ואף ניתן לגביו טופס 4, אך בנייתו של הבית האחורי, בו מצויה דירתה של התובעת, לא הושלמה עד היום. אציין, כי עיינתי בכתב התביעה במלואו, ולא הבנתי כיצד מתבטאת העובדה שהבנייה טרם הושלמה, למעט טענה לפיה רק בחודש ינואר שנת 2002 הופעלה לראשונה המעלית בבית האחורי, וזאת למרות שרשת החשמל חוברה לבית האחורי עוד בחודש ינואר שנת 2000 (ורק באותו מועד).
בנוסף, בסעיף 80 לכתב התביעה, נאמר-
"עוד תטען בזה התובעת, מבלי לפגוע בטענות דלעיל בדבר אי סיום בניית הבית האחורי, כי בניית שני הבתים, נמשכה מעבר לכל זמן סביר. כעשר שנים, לערך, נמשך הליך בניית הבתים ועד לקבלת טופסי 4".
דברים אלה מדגישים את חוסר הבהירות הקיים בכל הנוגע למצבו הנוכחי של הבית האחורי. לא ברור האם החלק בבניה הטעון השלמה הוא אינהרנטי למבנה, ואם כן, כיצד ניתן זה מכבר טופס 4, גם אם באיחור של עשר שנים.
כך או אחרת, נראה כי התובעת היתה מודעת לבנייה הבלתי תקנית, כבר בתחילת שנות התשעים, וגם אם המהלך הסופי של הבנייה (ככל שהוא אכן סופי) התבצע כעשור לאחר מכן, הרי שאין בכך בכדי להשפיע על מועד ידיעת העובדות הרלוונטיות לגיבוש עילת התביעה.
התובעת טענה, כי תשלומים שונים שהועברו לקופת הכינוס, שימשו את הנתבע לבניית הבית הקדמי, ברמה טכנית שהיא מעבר למפרט הטכני ומעבר לרמת הבנייה של הבית האחורי, בעוד שכל אותה העת, טען הנתבע כי אין ברשותו מספיק כסף על מנת לקדם את בניית הבית האחורי.
בעקבות כך, הוגשה בקשה למתן הוראות (ביום 19/6/96), שבעקבותיה אישר בית המשפט לחייב כל רוכש לשלם סכום נוסף בגובה 15,000$ (כפי הנראה, לצורך השלמת הבנייה בבית האחורי). לטענת התובעת, הנתבע ניהל את הבנייה באופן בלתי תקין, עד כדי חריגה מהיתרי הבנייה, שהצריכה את הריסת המבנה ובנייתו באופן תקין התואם להיתר, תוך כדי הסבת הוצאות מיותרות לקופת הכינוס.
המועדים הרלוונטיים לחריגות הבנייה מופיעים בסעיפים 63-81 לכתב התביעה.
ניתן להיווכח, כי ביום 10/11/97 שלחה התובעת מכתב אל הנתבע, ובו התריעה כי עבודות הפיתוח שבביצועו אינן תואמות לתוכניות שאושרו על ידי עיריית הרצליה, אלא שהנתבע לא מצא לנכון להשיב על מכתב זה והמשיך בעבודות הפיתוח. לפיכך, ובעקבות פנייתה של התובעת אל מחלקת הפיקוח של עיריית הרצליה, הוצא, ביום 12/11/97, צו מינהלי להפסקת הבנייה (נספח ז' לכתב התביעה). התובעת טענה, כי חריגות הבנייה האמורות הגיעו עד לכדי סכנת נפשות (בעקבות קריסת החומה שנבנתה לצד השביל בצד הצפוני של שטח הפיתוח), וכן הובילו לעיכובים נוספים בהמשך בניית הבתים.
קבוצת טענות נוספת של התובעת, קשורה לניהול כספים באופן בלתי תקין על ידי הנתבע (סעיפים 44-62 לכתב התביעה).
על פי הנטען, התובעת נפגשה עם הנתבע, בנוכחות גורמים נוספים, בתחילת חודש יולי שנת 1992, לצורך בירור ואימות גובה הסכומים אותם שילמה התובעת על חשבון רכישת הדירה. על פי הנטען, עד לאותו מועד, שילמה התובעת סכום כולל של 161,620 ש"ח , כשמתוכו, הנתבע בחר, על דעת עצמו, שלא להכיר בסכום של 48,060 ש"ח , ולא ציין את קיומו בדוחות הכספיים שהגיש (נכון למועד הגשת התביעה, שווי הסכום המשוערך הוא 162,614 ש"ח). לשיטת התובעת, מרגע שהנתבע בחר שלא לציין את עובדת תשלום הסכום האמור, הרי שכל התחשיב המאוחר יותר, למעשה אינו נכון ונשען על נתונים שגויים.