המבקשים עותרים למחיקה על הסף של עתירת המשיבים לפסיקת פיצויים עונשיים מחמת העדר עילה.
עיקרי העובדות הרלוונטיות
המשיב מס' 1 הנו עיזבונו של המנוח, שחר ברזילי ז"ל, התובע באמצעות משיבים 2 ו-3 , אשר הנם הוריו ויורשיו על פי דין. המשיבים הגישו כנגד המבקשים תביעת פיצויים על פי חוק הפלת"ד בעקבות תאונת דרכים שארעה ביום 7.7.05 בה מצא המנוח את מותו עת נדרס ע"י רכבת במפגש הרכבות בבנימינה כאשר ניסה לחצות את פסי הרכבת כשהוא רכוב על אופניו.
בכתב התביעה עותרים המשיבים לפצותם בהתאם לראשי הנזק המוכרים בחוק הפלת"ד ובנוסף עותרים לפסיקת פיצויים עונשיים בסך מיליון ש"ח כנגד המשיבה 1, רכבת ישראל.
טענות הצדדים
המבקשים טוענים כי יש למחוק על הסף את תביעת המשיבים לפיצויים עונשיים מחמת היעדר עילת תביעה כנגדם מאחר ולדעתם, גם אם יוכחו כדבעי העובדות הנטענות בכתב התביעה, המוכחשות כשלעצמם, הרי שלא יעלה בידי המשיבים לזכות בסעד המבוקש. לטענתם, ניהול המשפט בסוגיה זו הינו מיותר ועלול לסרבל ולעכב את ההליך השיפוטי שלא לצורך.
לגופו של עניין נטען כי אין בסמכותם של ביהמ"ש בישראל לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת תביעה המתבררת על פי חוק הפלת"ד מאחר ולדעת המבקשים, פיצויים בדיני הנזיקין נועדו להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו אלמלא העוולה ולא אמורים להטיל עונש על המזיק. לטענתם, מקומה של פסיקת פיצוי עונשי הינה במסגרת הדין הפלילי ובפועל פסיקת פיצויים עונשיים הוכרו במספר מקרים בודדים בדיני נזיקין
מוסיפים המבקשים וטוענים כי תביעה על פי חוק הפלת"ד , המבוסס על הסדר ביטוחי עם תכלית סוציאלית ולא על אשם, אינה האכסניה המתאימה לפיצוי עונשי. לטענתם, חוק הפלת"ד התווה מנגנון ייחודי של אחריות מוחלטת ומלאה אשר בגדרו אין נדרשים לבחינת ובדיקת אשמו של הנוהג ו/או אשמם של אחרים. מנגנון האחריות המוחלטת האמור נועד, בין היתר, להעניק פיצוי מהיר ככל הניתן לנפגעי תאונות הדרכים ולשם כך מתייר הצורך בבדיקת אשמו של המזיק. לפיכך, לדידם, הכרה בפיצוי העונשי במסגרת חוק זה תאריך ותסרבל את בירורה של התביעה שלא לצורך ותחטא לתכלית החוק.
בתשובתם לתגובת המשיבים טוענים המבקשים כי ההסדר החקיקתי ומנגנון האחריות המוחלטת שנקבע בחוק הפיצויים הינו הסדק מקיף וממצה את כל סוגי תביעות הפיצויים של נפגעי תאונות דרכים באשר הן, ללא כל קשר למידת ולחומרת האשם של מאן דהוא בתאונה וכי היעתרות לפסיקת פיצויים עונשיים תתיר להכניס "בדלת האחורית" בחינתו של אשם תורם בתביעות מהסוג האמור, בניגוד לדין הנוהג.
המשיבים מתנגדים לבקשה ובפתח תגובתם טוענים כי נסיבותיו המיוחדות של מקרה דנן, מצדיקות פסיקת פיצויים עונשיים. לטענתם, חוק הפלת"ד כלל אינו אוסר על פסיקת פיצויים מעין אלה וכי נושא זה נתון לשיקול דעת בימ"ש הדן בתיק. לדבריהם בקשת המבקשים אף איננה עולה בקנה אחד עם הגישות החדשות בדיני נזיקין המיטיבות עם הניזוק ומרתיעות מזיקים פוטנציאלים באמצעות ענישה מתאימה במקרים דומים. לדבריהם, נעלמה מעיני המבקשים העובדה כי עסקינן במקרה ייחודי בו התנהלות רכבת ישראל הייתה רשלנית, רווית מחדלים שנמתחה עליה ביקורת חריפה בדוח מבקר המדינה.
המשיבים מוסיפים וטוענים כי ביהמ"ש לא יהסס לחייב בפיצויים עונשיים במקרים המתאימים במסגרת הליכים אזרחיים, לרבות בדיני הנזיקין. לדבריהם, המדובר במקרים של רשלנות חמורה ובוטה, אשר עולה כדי זלזול בחיי אדם ופגיעה בזכויות חוקתיות, כפי נסיבות המקרה בענייננו, המצדיקים הטלת פיצויים עונשיים על המעוול. לטענתם, הטלת פיצויים עונשיים על רכבת ישראל, בנסיבות המקרה דנן, הכרחית למען השגת הרתעה יעילה ואף תתרום לטיפול בהעלאת רמת תשתיות הבטיחות במפגשי הכבישים ומסילות הברזל בארץ.
לסיום, נטען כי נוכח הכלל הנוהג לפיו ברגיל מחיקת כתב תביעה על הסף הינו אמצעי חמור וקיצוני שיש להפעילו בזהירות רבה ומקום שקיימת אפשרות , אפילו קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בימ"ש לפניו, אין מקום להיעתר לבקשה בטרם הובאו ראיות הן בעובדה והן במשפט.
דיון
הלכה פסוקה היא כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף (להבדיל מעתירה לראש נזק זה או אחר בתוכן התובענה) הם אמצעים הננקטים בלית ברירה וכמוצא אחרון. הפסיקה קבעה מבחנים צרים וברורים שרק בהתקיימם ייאות בית המשפט לנקוט דרך החלטית זו מבלי להדרש לסוגיות שבמחלוקת. כך למשל נפסק ב בר"ע 59/81 דורה ארדיטי ואח' נ' עזבון יעקב ארדיטי, פ"ד לה(2) 811:
"
נפסק כבר פעמים רבות בעניינים דומים שכאשר מדובר בדחייה או במחיקה של תביעה על הסף, אין בית המשפט בוחן מה הם סיכויי התובע להצליח בתביעתו, ואפילו סיכויי התובע קלושים, לא יחסום בפניו בית המשפט את הדרך לבירור תובענתו אם קיים סיכוי כלשהו על פי כתבי הטענות הנמצאים לפני בית המשפט, שהתובע יצליח בתביעתו".
לעניין זה ראו גם דברי השופט א' גרוניס ב ע"א 154/04
הרב אמנון יצחק שליט"א נ' שרה נוימן
, (ניתן ביום 13.2.2005, פורסם במאגר נבו):
"
מעצם טיבו, הדיון בבקשה למחיקה על הסף מחמת היעדר עילה הוא דיון משפטי המתמקד בבחינת כתב התביעה, הא ותו לא. אין צורך לצרף תצהיר לבקשה כאמור, שכן בית המשפט אינו מברר את אמיתות העובדות אלא יוצא מתוך הנחה שהתובע יצליח להוכיח את כל העובדות להן טען (
ע"א 194/87 סלאח נ' רשות הפיתוח, פ"ד מד
(2) 185, 187). במקרה דנא, הבקשה אכן נסמכה רובה ככולה על נימוקים משפטיים שעניינם ניתוח העובדות המפורטות בכתב התביעה".
דברים דומים ניתן למצוא בספרו של י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 384:
"
העדר עילת תביעה הוא, איפוא, פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות. לצורך כך חייב הנתבע להניח, כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה, היינו, את כל "העובדות המהותיות" אשר פירש בו בהתאם לתקנה 9(5) ותקנה 71(א). אף אם ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז - ורק אז - אומרים שכתב התביעה אינו מראה עילה".
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בבקשה, בתגובה ובתשובה לה העדפתי לבכר טענות ועמדת המבקשים ועל בסיס הפסיקה שהובאה על ידהם (ת.א. (חיפה) 1455/99 ות.א. (חיפה) 1694/00 - כב' השופט ברלינר, כב' השופט עמית) ולהלן עיקרי נימוקי:
כאמור, מחיקת תביעה, או כל רכיב שבה ( במקרה דנן : ראש נזק בגין פיצויים עונשיים) , על הסף היא אמצעי שיש לנקוט בו רק במקרים חריגים ובית המשפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני.