ברקע היחסים שבין הצדדים לתובענה זו עומד הסכם שכונה על ידיהם כ"הסכם המייסדים", נספח א' לכתב התביעה, שהוגש ב"סדר דין מקוצר" והוא גם נספח ב' לתצהירו של רו"ח מרדכי באומר [ להלן: "באומר" ] שמסר תצהיר בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן של הנתבעת מס' 4 [ להלן: "תלפיות"] אין מחלוקת באשר להסכם זה, כפי סעיף 1 לתצהירו של מר מיכאל גבאי, נתבע מס' 3 [ להלן: "גבאי" ] אשר מסר את תצהירו בתמיכה לבקשתו ולבקשת הנתבעת מס' 2 [ להלן: "חברת מעבדות" ].
תמציתו של הסכם המייסדים היא שהנתבעים 2 עד 6 [ להלן: "הנתבעים" ] וחברה בשם לב האגם בע"מ [ להלן: "חברת אגם" ] יסדו מיזם משותף ל"...שיווק, פיתוח וייצור של מוצרים טבעיים", כאמור במבוא להסכם המייסדים, כאשר המיזם היה אמור להתבצע על ידי חברה בשם אסנסיה בע"מ, היא הנתבעת מס' 1 [ להלן: "אסנסיה" ] וכל אחד מהצדדים היה אמור לקבל מניות באסנסיה; חברת אגם התחייבה להשקיע במיזם סכום של -.100,000 $ שהוגדרה כ"השקעה ראשונית" [ סעיף 3.2 להסכם המייסדים ] אולם למעשה מדובר היה בהלוואה טעונת החזר כעולה מסעיפים 7.4.1 עד 7.6 להסכם הנ"ל.
כחודשיים לאחר כריתת הסכם המייסדים, החליטו הצדדים על הפסקת יחסי השיתוף ביניהם ועל החזרת סכום ההלוואה הנ"ל לחברת אגם, כפי התחייבויות הנתבעים, או מי מהם, שבאו לידי ביטוי בהסכם מיום 27.3.2006, נספח ב' לכתב התביעה והוא נספח ג' לתצהירו של באומר ומאושר גם על ידי גבאי בסעיף 11 לתצהירו ויכונה כאן כפי שכונה על ידי הצדדים כ"הסכם הפרישה".
לפי טענות התובע התחייבו הנתבעים בהסכם הפרישה להחזיר לו את סכום ההלוואה; משלא הוחזר הסכום הנ"ל, למעט, סך של -.20,000 ש"ח [ סעיף 9 לכתב התביעה ], הוגשה התביעה כשהיא נסמכת על ההתחייבויות שבהסכם הפרישה.
ראשית לכל, ובהתייחס לטענות הנתבעים, יש לקבוע את זהות [ ובעקיפין, את זכויות וחובות ] הצדדים הקשורים בהסכם הפרישה.
נתבע מס' 6, מר גורודנקה דורון [ להלן: "דורון" ] אינו חתום ישירות על הסכם הפרישה אלא באמצעות מיופה כוח, לכאורה, מר שחר צליל, שהוא נתבע מס' 5 [ להלן: "שחר" ].
בתצהירו, התומך בבקשתו הנפרדת למתן רשות להתגונן, טען דורון, בין היתר, כי שחר לא היה מוסמך לחייב אותו כצד להסכם הפרישה ואין הוא חב דבר על פיו [סעיפים 8 עד 10 לתצהירו ] דבר הנתמך על ידי שחר עצמו בתצהיר שצורף לבקשתו של דורון.
ב"כ התובע הסכים שיש ליתן לדורון רשות להתגונן [ עמ' 4 לפרוטוקול שורה 4 ] ובסיכומי טענותיו גם הרחיק לכת יותר והסכים כי דינה של התביעה נגדו להימחק [ סעיף 5.12 לסיכומי טענות התובע ]; עוד הסכים ב"כ התובע למחיקת חברת מעבדות מהתביעה מטעמים שעוד יובהרו ולעניין זה אתייחס בהמשך הדברים.
מהאמור לעיל עולה שדינה של התביעה נגד דורון להימחק וניתנת לו האפשרות להביא את דבריו באשר להוצאות המגיעות לו, אם ברצונו בכך, בתוך 10 ימים מעת מסירת החלטה זו לידי בא כוחו [ ראה תקנה 511(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 ].
לגישת הנתבעים כולם, אין התובע בעל הדין הנכון אלא שהתובעת צריכה להיות חברת אגם, שהיא אשר מסרה לאסנסיה את ההלוואה לפי האמור בהסכם המייסדים; לאור כך ביקש ב"כ התובע לתקן את כתב התביעה על ידי הוספת חברת אגם כתובעת אולם לא ראיתי צורך בכך ובקשתו סורבה [ עמ' 6 לפרוטוקול ].
אכן התובע אינו צד ישיר להסכם המייסדים; מאידך, הכל מסכימים שהוא הבעלים של חברת אגם וכי הוא היה הגורם שעימו היו הנתבעים או מי מהם במגעים לקראת המיזם המשותף, וכי המניות בחברת אסנסיה שהוקצו לחברת אגם הוקצו לה לפי בחירתו של התובע [ ראה למשל, סעיפים 1, 3, 4 לתצהירו של גבאי וכן סעיפים 4 - 6 לתצהירו של באומר ועוד ].
מובן שהאמור לעיל אין בו כדי להפוך את התובע לצד להסכם המייסדים אולם יש בו כדי להסביר מדוע הפך התובע להיות צד "לגיטימי" להסכם הפרישה.
לא רק שהתובע הוא צד להסכם הפרישה, יחד עם חברת אגם, אלא שב"הואיל" השני שבמבוא להסכם הפרישה מצוין התובע, באופן אישי, כמי שמבקש להתנתק מהסכם המייסדים ו"...לפרוש משותפותו באסנסיה".
בסעיף 2 להסכם הפרישה מצויות התחייבויות של התובע באופן אישי כלפי הנתבעים ואילו סעיף 3 להסכם הפרישה, שהוא הסעיף המייסד את התחייבות הנתבעים להחזיר את הלוואה, קובע במפורש כי הם מתחייבים להחזיר את שני חלקי ההלוואה שהתקבלו האחד מ"עודד דסאו בע"מ" [ לא הוברר מדוע הוסף לשמו של התובע גם המונח "בע"מ" והאם קיימת חברה כזו אך מכל מקום אין טענה לקיום חברה כזו והיותה צד נכון לתביעה ], והשני מ"עודד דסאו" הוא התובע.
בסעיף 3.6 להסכם הפרישה מצהירים הנתבעים שאין לתובע חלק באסנסיה ו/או אינו ערב לה [ דברים שמלכתחילה, לפי הסכם המייסדים היו אמורים להיות קשורים, לכאורה, לחברת אגם ולא לתובע באופן אישי ] ובסעיף 3.7 להסכם הפרישה מוקמת חובת שיפוי של הנתבעים בכל הנוגע לחובות אסנסיה וחובת שיפוי זו היא לטובת התובע.
עולה מכאן שלכל היותר ניתן להניח, לטובת הנתבעים, שמבחינת הצדדים התובע וחברת אגם, חד הם, ללא הפרדה בין שני סוגי האישיות המשפטית ובכך ממילא אין כדי לסייע לטענתם בדבר היריבות הנכונה; ואולם לגישתי, התובע הוא הצד הנכון לבדו לאור כך שהתביעה נסמכת על הסכם הפרישה והתחייבויות הנתבעים שלפיו הן כלפיו ולטובתו.
בכך נדחית למעשה אחת מטענות ההגנה העיקריות של הנתבעים.
דינה של טענה אחרת הנסמכת, או אמורה להיות נסמכת, על הסכם המייסדים הוא זהה.
לפי טענה זו, נותרו חברת אגם או התובע חבים לאסנסיה ו/או לנתבעים חובות שונים, חלקם נובע מהפרת הסכם המייסדים וחלקם נובע מכך שהתובע או חברות בשליטתו, ולפי יוזמתו, לא שלמו לנתבעים או מי מהם כספים בגין סחורות שונות שסופקו להם עובר להסכם המייסדים או בתקופת קיומו.