ביום 3.5.05 הוריתי לבעלי הדין כי יגישו תצהירי עדות ראשית של כל העדים שבדעתם להשמיע תוך 60 יום. במקביל קבעתי אף מועדים לשמיעת הראיות בתיק.
שני בעלי הדין הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. במסגרת שמיעת הראיות אף נשמעו עדויות המומחים אשר הובאו מטעמם ומטעם בית המשפט.
ישיבה אחרונה התקיימה ביום 5.2.06 והדיון נדחה לשמיעת העד האחרון מטעם הנתבעים ביום 27.4.06.
ביום 6.3.06 הוגשה בפני בקשה להגשת תצהיר עדות ראשית נוסף מטעם הנתבעים. לבקשה צורף תצהירה של פרופ' חנה מנדל, אשר היתה אחת הרופאות אשר טיפלה בתובעת מס' 1 במסגרת בית החולים רמב"ם, ואשר הניחה הנחות באשר למקור נזקיה של התובעת.
לטענת המבקשים, כי לאחר שמיעת הראיות עד כה, ברור כי לב ליבה של המחלוקת, הינה השאלה האם נזקיה של התובעת מקורם במחלה גנטית, ולא ברשלנותם, כטענת התובעת.
יש לציין, כי הנתבעים הגישו חוות דעת מטעמם בתחום הגנטי ואף מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום זה. שתי חוות דעת אלה הוגשו זה מכבר ושני המומחים אף נחקרו על חוות דעתם.
התובעים עצמם ניסו להגיש חוות דעת בתחום הגנטי מטעמם, אשר נערכה על ידי פרופ' ברוכוביץ, אולם חוות דעת זו הוצאה מתיק בית המשפט על פי בקשת הנתבעים, שכן הוגשה באיחור.
התובעים מתנגדים בתוקף להגשת התצהיר באיחור. לטענתם, אין המדובר כלל בתצהיר עדות ראשית, אלא בעדות של מומחה בתחום הרפואה. התובעים מפנים אצבעם לתוכן התצהיר, אשר נערך כחוות דעת, והכולל פירוט לגבי נסיונה ומומחיותה של העדה, פירוט של העובדות, הבדיקות, והטיפולים שקיבלה התובעת מס' 1 בבית החולים רמב"ם, הסקת מסקנות וממצאים מבדיקות וטיפולים אלה, וכן חיווי דעה באשר לאפשרויות קיומה של התסמונת הגנטית, בה לוקה התובעת מס' 1.
התובעים רואים בבקשה משום נסיון פסול להגיש חוות דעת נוספת בתחום הגנטיקה במסווה של תצהיר. התובעים מביעים את מורת רוחם לנוכח נסיון זה, ובמיוחד לנוכח העובדה כי הנתבעים מנעו מהם את הגשת חוות הדעת של המומחה מטעמם. על כן, סבורים התובעים, כי אין כל מקום להגשת חוות דעת מצידם של הנתבעים בתחום הגנטי. הגשת חוות דעת זו יש בה כדי לפגוע באיזון שבין הצדדים ולגרום להם עוול מהותי וממשי המקפחם. שכן, לא רק שנחסמה בפניהם הדרך להביא ראיות מטעמם בתחום הגנטי, אלא אף יאלצו להתמודד עם ראיות נוספות מטעם הנתבעים בתחום זה. זאת, לאחר שכבר נתקבלו חוות דעתם של מומחי בית המשפט ולאחר שהמומחה מטעם בית המשפט בתחום הרלוונטי כבר נחקר אודות חוות דעתו.
טענה נוספת שבפי התובעים הינה, כי על הנתבעים היה להגיש בקשה בהתאם להוראות תקנה 168 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד- 1984, ובה ינמקו בתצהיר, מדוע זה לא הוגש התצהיר עד כה. התובעים מדגישים כי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט המאזכרת את התיעוד הרפואי הנוגע לבירור שנערך על ידי פרופ' מנדל, ניתנה כבר ביום 5.12.03 - שנה ומחצה קודם למתן ההחלטה באשר להגשת תצהירי עדות ראשית.
על כן, לא הובא כל טעם של ממש על שום מה לא הוגש התצהיר במועד שנקבע להגשת תצהירי עדות ראשית.
דיון
אכן, מצאתי טעם רב בטיעוניהם של ב"כ התובעים. אף אני, דעתי אינה נוחה מדרך התנהלותם של הנתבעים. אין ספק כי העובדה שפרופ' חנה מנדל בדקה את התובעת מס' 1 ידועה היתה לנתבעים עוד מקדמה דנא. נושא זה עלה בעת חקירות המומחים ובמיוחד מחוות דעתו של ד"ר פרידמן וכן של פרופ' בך - המומחה הרפואי בתחום הגנטי, אשר מונה כמומחה מוסכם. יש לזכור כי חוות דעתו של פרופ' בך מונחת היתה לפני הצדדים, זה מכבר.
על הנתבעים היה להגיש את כל תצהירי עדות ראשית מטעמם עוד לפני חודשים רבים. ואכן, הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית, פרט לתצהירה של פרופ' מנדל. הואיל ומעורבותה של פרופ' מנדל ידועה היתה לנתבעים, שעה שהגישו את תצהירם, היה עליהם לנמק מדוע זה חדלו מהגשת תצהיר כאמור.
יתר על כן: הטענה כי רק עתה הסתבר כי המחלוקת בתחום הגנטי מהווה את לב ליבו של הסכסוך בתיק זה, אינה נראית לי. הנתבעים טענו, כבר עם תחילת ההליכים המשפטיים בתיק זה, כי התובעת מס' 1 סובלת מתסמונת גנטית.
פרופ' פרידמן, שהינו המומחה, אשר חיווה דעתו בתחום הגנטי מטעם הנתבעים, ערך את חוות דעתו עוד בחודש דצמבר 2003. כבר בחוות דעת זו מוצאים אנו התייחסות לבדיקות שנערכו לתובעת על ידי פרופ' מנדל, ולממצאיה. (ראה למשל עמ' 6 לחוות הדעת וכן בפרק הסיכום).
על פי תקנה 168 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, נקבע כדלקמן:
"(ב) לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות. "
במקרה שלפנינו, לא רק שהבקשה אינה נתמכת בתצהיר, כהוראת התקנות, אלא שאף בפועל, עולה מן העובדות שהובאו לעיל, כי הנימוק להגשת התצהיר באיחור, לאו נימוק הוא. כל העובדות, לפיהן עלה הצורך בהבאת עדותה של פרופ' מנדל, ידועות היו לנתבעים עוד בטרם ניתנה החלטה על הגשת תצהיר עדות ראשית.
נראה, כי הנתבעים מודעים לקושי לפניו הם ניצבים. על כן, מפנים אצבעם לפסיקה, הנוגעת להגשת ראיות באיחור, וכן לאימרתו בת האלמוות של כב' השופט ברנזון בע"א 189/66
עזיז ששון נ' "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פד"י כ(3) 477 בעמ' 479, לפיה אין הפרוצדורה מיטת סדום, שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל הדין כדי להכניסו לתוכה.