1. בפניי תביעה בסדר דין מקוצר שהגיש התובע (
להלן: "הבנק") נגד הנתבעים, לתשלום חוב בסך 568,732 ש"ח.
2. התביעה מבוססת למעשה על הלוואה שהועמדה לנתבע 1 (
להלן: "שמעון") במסגרת הסדר חוב מיום 4.8.2005 (
להלן: "הסדר החוב"). קודם שנחתם הסדר החוב ניהלו הנתבעים שלושה חשבונות נפרדים בבנק. כעולה מס' 2 להסדר החוב, שמעון ניהל את חשבון מס' 243619 ובו היתה יתרת חוב בסך של 73,000 ש"ח; הנתבעת 2 (
להלן: "נינט") ניהלה את חשבון מס' 188936 ובו היתה יתרת חוב בסך 34,000 ש"ח; הנתבעת 3 (
להלן: "החברה") ניהלה את חשבון מס' 557621 ובו הצטברה יתרת חוב בסך 448,000 ש"ח.
3. במסגרת הסדר החוב סוכם כי שמעון יקבל הלוואה בסך של 555,000 ש"ח, אשר תשמש לפרעון יתרת החוב בשלושת החשבונות. נינט והחברה ערבו לפרעון חוב ההלוואה. ההלוואה לא נפרעה ועל כן הועמדה לפרעון מיידי. מכאן התביעה.
4. הנתבעים ביקשו רשות להתגונן. לדבריהם, הסדר החוב נחתם בתנאים של כפייה ועושק, לאחר שהבנק ביטל באופן חד צדדי את מסגרות האשראי בחשבונותיהם, והם חששו מקריסת העסק של החברה. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי הבנק הבטיח להעמיד מסגרת אשראי לחברה אחרת בשם "עוף הבית" אותה ניהל שמעון, אשר באמצעותה היה אמור שמעון לפרוע את תשלומי ההלוואה שנלקחה במסגרת הסדר החוב. בפועל, לאחר חתימת ההסדר, התכחש הבנק להבטחתו ולא העמיד את מסגרת האשראי המובטחת. כתוצאה מכך, לא עלה בידי שמעון לפרוע את תשלומי הסדר החוב.
5. סבורני כי יש ליתן רשות להגן בטענה לפיה הבנק הפר את הבטחתו להעמיד מסגרת אשראי חדשה אשר באמצעותה יוכל שמעון לפרוע את הלוואת הסדר החוב. טעמו של דבר הוא שמדובר בטענה עובדתית שלא נסתרה. אכן, בצדק טוען ב"כ הבנק כי הנתבעים לא נתנו הודעת ביטול כפי שלכאורה היה עליהם לעשות לו נפלו קרבן להטעייה, אך במקרה דנן לא ניתן בשלב מקדמי זה לקבוע נחרצות כי אכן חלף המועד הסביר למתן הודעה כזו (כך למשל, לא ברור מתי, לשיטתם של הנתבעים, הבנק אמור היה להעמיד את מסגרת האשראי, וממילא לא ברור מתי עמדו לראשונה על עילת ההטעייה, לשיטתם), מה גם שאם אכן הבנק הבטיח את אשר הנתבעים מייחסים לו, הרי שהתכחשותו להבטחה מהווה הפרה של חוזה, המזכה את הנתבעים בתרופות בגין הפרת חוזה, ולא רק בתרופת הביטול בגין הטעייה. אין המדובר בטענה בעל פה נגד מסמך בכתב, כפי שטוען ב"כ הבנק, שכן הטענה בדבר הבטחה להעמיד אשראי במסגרת חשבונה של חברה אחרת אינה עומדת בסתירה לתוכנו של הסדר החוב.
6. יחד עם זאת, אין כל הגנה של ממש מפני התביעה לתשלום הסכומים שכל אחד מהנתבעים היה חייב לבנק עובר לכריתת ההסדר, לאמור, אין לשמעון הגנה מפני תביעה לתשלום סך של 73,000 ש"ח, אין לנינט הגנה מפני תביעה לתשלום סך של 34,000 ש"ח ואין לחברה הגנה מפני תביעה לתשלום סך של 448,000 ש"ח. טעמו של דבר הוא שאלמלא נכרת הסדר החוב, היה על כל נתבע לפרוע את חובו לבנק נכון לאותו מועד, בסכומים שציינתי לעיל. על כן, חובות אלה הם בני פרעון גם במקרה שייקבע כי הבנק הטעה את הנתבעים עובר לכריתת הסדר החוב בכך שלא העמיד לרשותם את מסגרת האשראי המובטחת. מה שהתרחש בעקבות חתימתו של הסדר החוב הוא ששמעון ונינט שינו את מצבם לרעה, והחברה שינתה את מצבה לטובה. בעוד שקודם לחתימת ההסדר לא היו שמעון ונינט ערבים לחובותיה של החברה (ולכל הפחות, לא הועלתה טענה כי היו ערבים), ועל כן כל אחד מהם היה חייב לבנק אך ורק את יתרת החוב בחשבונו הפרטי, בא הסדר החוב והפך את היוצרות: שמעון הפך לחייב עיקרי בגין הלוואה שנועדה רובה ככולה לפרוע את חובה של החברה, ואילו נינט הפכה להיות ערבה לחיובו זה של שמעון. אין ספק כי במהלך זה שיפר הבנק עד מאוד את מצבו מול הנתבעים, משום שלמעשה הפך את חובה של החברה לחובם האישי של שמעון ונינט. אם אכן הבנק הטעה את שמעון ונינט או הפר את התחייבותו כלפיהם בנוגע למקורות הפרעון של ההלוואה, עשוייה לעמוד לשמעון ולנינט הגנה טובה באופן שיש להשיב את הגלגל לאחור ולהעמידם באותו מצב בו היו ערב חתימת ההסדר. אין כל סיבה שבנוסף לכך, יופטרו שמעון, נינט והחברה מחובם המקורי, כפי שיעורו ערב החתימה על הסדר החוב.
7. אין מקום ליתן רשות להגן בטענת הכפייה, שכן זכותו של הבנק היא לדרוש את פרעון החובות כלפיו, וממילא זכותו גם להגיע להסדר חוב לסילוק החוב כלפיו. אין בפניי כל טענה של ממש לפיה הבנק לא היה רשאי לדרוש פרעון מיידי של חובות שלושת הנתבעים. ס' 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (
להלן: "חוק החוזים") מגדיר "כפיה" באופן הבא:
"
מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה."
אזהרתו של הבנק בדבר כוונתו לנקוט בהליכי גבייה בקשר לחוב היא בבחינת אזהרה בתום לב בדבר הפעלת זכות, השוללת קיומה של כפיה.
8. אין מקום ליתן רשות להגן בטענות שעניינן עושק לפי חוק החוזים ואיסור פגיעה בנסיבות מיוחדות לפי ס' 4 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981, שכן לא ניתן לקבוע כי כאשר בעל ענין בחברה או בת זוגו, דוגמת שמעון ונינט, נוטלים אשראי על שמם או חותמים כערבים לאשראי שנלקח כדי לכסות את חובות החברה במסגרת הסדר חוב, הדבר הוא בלתי סביר בעליל. הרי לשמעון ונינט היה אינטרס ראשון במעלה להסדיר את חובותיה של החברה, כדי שיוכלו להמשיך בניהול העסק.
9. סיכומו של דבר, הבנק רשאי ליטול פסק דין חלקי נגד הנתבעים כדלקמן:
(א) נגד שמעון- ע"ס של 73,000 ש"ח.
(ב) נגד נינט- ע"ס של 34,000 ש"ח.
(ג) נגד החברה- ע"ס של 448,000 ש"ח.
כל הסכומים ישאו ריבית מירבית מיום 4.8.2005 (יום חתימת הסדר החוב) ואילך.
10. לגבי יתרת סכום התביעה ניתנת לנתבעים רשות להגן.
11. הצדדים יחליפו תצהירי גילוי מסמכים תוך 30 יום. הבנק יגיש תצהירי עדות ראשית תוך 60 יום. הנתבעים יגישו תצהירי תשובה תוך 30 יום לאחר מכן. ישיבת קדם משפט תתקיים ביום 9.11.2006 בשעה 08:30.
12.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום י"ז באייר, תשס"ו (15 במאי 2006) בהעדר
הצדדים הנ"ל.