א
בית המשפט המחוזי חיפה
|
1019-06
17/10/2007
|
בפני השופט:
ר. למלשטריך-לטר
|
| - נגד - |
התובע:
גור ישראלי ת"ז 50647817
עו"ד א. אלבינצר
|
הנתבע:
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ
עו"ד שרון פרס בן חיים
|
| החלטה |
1. התובע הגיש תביעתו למתן פסק דין הצהרתי שיקבע, כי פוליסת ביטוח לאובדן כושר עבודה (פוליסה קולקטיבית) שהתובע הצטרף אליה ביום 23.11.00 הינה תקפה. כמו כן צירף תביעה לסעד כספי, לתשלום בגין תגמולי ביטוח לעבר בסכום של כ-500,000 ש"ח, וכן תבע את סכום תגמולי הביטוח המהוונים בהתייחס לעתיד.
התובע ביקש להצהיר שהפוליסה תקפה בשל כך שתביעתו נדחה ע"י חברת הביטוח בטענה שהצהרת הבריאות הייתה בלתי נכונה.
2. הנתבעת טענה לסמכות עניינית של בית משפט השלום, ובין שאר טענותיה המקדמיות, לאי תשלום אגרת בימ"ש מלאה.
3. התובע עצמו אינו חולק על כך כי עילת התביעה בגין תשלומי עבר כפי שנתגבשה עד ליום הגשת התביעה הינה בסמכות בית משפט השלום (ראו ס' 20 לכתב התביעה).
ההלכה היא כי בהפרה נמשכת יש לתבוע רק בעילות שהתגבשו עד למועד הגשת התביעה (ראו ע"א 477/68
צבי וזלמן הופמן נ. מנחם מיכאלי לויטל (פד נג(2) 52 בעמ' 56).
על פניו, העילה המקנה את הזכות לקבלת תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה הינה עילה המתחדשת מדי חודש בחודשו, בכפוף לתשתית העובדתית הנכונה לאותו מועד.
לפיכך, תביעתו הכספית של התובע מובלת לתגמולים בגין העבר.
4. ב"כ התובע טוען כי התביעה הינה בסמכות בימ"ש מחוזי מאחר וזהו שוויו של הסעד ההצהרתי המבוקש המתייחס לפוליסה לאורך כל התקופה.
אלא שהפנייה לסעד הצהרתי, מקום שהסעד האמיתי המבוקש הוא סעד כספי, יש בה מן המלאכותיות. הרי משיעתור התובע לסעד כספי ממוקד, ממילא יידון באותו הקשר נושא תוקפה של הפוליסה.
כבר נפסק, כי דיון בסעד של פסק דין הצהרתי כמקדמה לקראת דיון בתביעה כספית הינו הליך בלתי רצוי. דיון בתביעה כספית בעבור תגמולי העבר מקפל בתוכו את ההתייחסות המבוקשת לשאלת התוקף (וראו ע"א 1049/94
דור אנרגיה (1988) בע"מ נ. חאג' אחמד סמיר פד נ (5) 820 בס' 8 לפסה"ד) -
"הסמכות להעניק סעד הצהרתי הינה סמכות שבשיקול דעת, ולעיתים יסרב בית המשפט להעניק סעד הצהרתי גרידא, אם היתה בידי המבקש עילת תביעה מגובשת לקבלת הסעד המהותי".
"וראו ע"א 227/77
בנק ברקליס דיסקונט בע"מ יצחק ברנר פ"ד לב(1) 85, בעמ' 90:
"העובדה שיש לתובע סעד מלא ממשי, שאותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול רב ערך כנגד מתן הסעד ההצהרתי והתובע עשוי להתגבר על השיקול האמור רק אם יש בכוחו להצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק את הדבר..."
וכן ע"א 227/77 הנ"ל בעמ' 93:
"ייתכנו גם מקרים חריגים מהם יכול התובע (או המבקש) לעתור לסעד הצהרתי בלבד גם כאשר יש בידו עילת תביעה מגובשת. אפשרות זו קיימת, למשל, כאשר הוא מוכן לוותר על הסעד המהותי ולהסתפק בסעד הצהרתי, הניתן תמיד ממילא כסעד נגרר לחיוב המהותי... האפשרות גם קיימת במקרים שבהם הסעד המהותי אינו בהישג יד (כגון: צו-מניעה נגד המדינה): ראה ע"א 694/75 [3] בע' 388. ברם בעניננו כבר קיימת בידי המשיבים עילה לסעד מהותי והם כלל אינם מתכוונים לוותר עליו".
וראו: רע"א 1810/90
הדר חברה לבנין נ' קנדי פ"ד מד(2) 738 בעמ' 739:
"מתן סעד הצהרתי לבעל דין ענין שבשיקול דעת הוא, ובית המשפט יימנע מלתיתו, כל אימת שהמבקש לא הצביע על אינטרס המצדיק להיעתר לו. לענין זה יכול בית המשפט לשקול את השאלה, אם המבקש לא יוכל להשיג את מבוקשו בדרך אחרת ואם מתן הסעד לא יביא לידי כפל תביעות. כך, למשל, אין בית המשפט נוטה להעניק סעד הצהרתי, מקום שיכול המבקש לתבוע סעד ממשי".
וראו:
י' זוסמן, "סדרי הדין האזרחי" (מהדורה שביעית), בעמ' 563, החוזר על ההלכה כי בהפעיל בית המשפט את שיקול דעתו יסרב להעניק לתובע סעד הצהרתי כאשר התובע יכול לבצע את זכותו בדרך אחרת:
"אם יש בידו לתבוע את הסעד המהותי כדבר שבזכות, על שום מה יבקש את ההצהרה הערטילאית?