השאלה הניצבת לפתחי הינה האם יש למחוק טענת הגנה מחמת שלעמדת התובעת היא הוכרעה בהחלטת ועדת ערר מחוזית שהוקמה לפי סעיף 12 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965, במסגרת התדיינות קודמת שבין הצדדים ?
1. המבקשת, חברת בניה, זכתה ביום 20.2.03, במכרז לביצוע פרוייקט בנייה ביישוב אלעד, המיועד למגורים, שאת חלק הדירות המיועדות להיבנות עליו, היה עליה למכור לזכאי משרד הבינוי והשיכון. בהמשך, ביום 27.4.03, נחתם בין המבקשת לבין המשיב 2, הסכם לרבות בקשר עם התחייבויות המבקשת לבנות את הפרוייקט. בין המבקשת לבין מינהל מקרקעי ישראל, בעל הקרקע, נחתם הסכם פיתוח לגבי הקרקע.
2. המבקשת נערכה לבניה, והגישה בקשה למשיבה 1 (להלן: "
המשיבה"), להוצאת היתר בניה. מטעמים שאינם תלויים במבקשת, לא הוצא היתר הבנייה, למרות שלעמדתה הנתמכת במסמכים שונים, לא הייתה כל מניעה על פי דין להוציא את היתרי הבנייה. דא, עקא, המשיבה סירבה להוציא את היתרי הבנייה.
3. בנסיבות אלה, נאלצה המבקשת לנקוט בהליכים משפטיים נגד המשיבה. בכלל זה ערר לועדת הערר המחוזית של מחוז המרכז, (להלן: "
ועדת הערר"), לביטול החלטת המשיבה ולחייבה להוציא את היתרי הבניה. ביום 6.5.04 החליטה ועדת הערר לקבל את הערר והורתה למשיבה להוציא את היתר הבנייה (להלן: "
ההחלטה"). המשיבה לא קיימה את החלטת ועדת הערר ולמרות פניות נוספות של המבקשת לרבות לועדת הערר בנושא.
4. בין לבין, הגישה המשיבה עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהלים בתל אביב יפו, לביטול החלטת ועדת הערר. ביום 7.6.04, במסגרת דיון בצו זמני הגיעו הצדדים לידי הסדר ולפיו תוציא המשיבה היתרי בנייה עד ליום 10.6.04 שיהיו כפופים להכרעה בעתירות שהוגשו בעניינה של המבקשת כמו גם חברות קבלניות נוספות.
5. סופו של דבר ביום 6.7.04, בעבור מספר חודשים מהמועד בו לעמדת המבקשת היה על המשיבה להוציא את היתרי הבנייה, הוצאו ההיתרים. לפיכך, העתירה המנהלית נמחקה ללא צו להוצאות.
6. המבקשת הגישה תביעה ובה עתרה לחייב את המשיבות בנזקים שנגרמו לה עקב העיכוב שלא כדין לטענתה בהוצאת היתרי הבנייה.
7. המשיבות הכחישו את חבותן כלפי המבקשת, ובנוסף השליכה כל אחת את החבות על כתפי השנייה וכן הוגשה הודעת צד ג' על ידי הועדה נגד המשיב 2.
8. המבקשת הגישה את הבקשה שלפני למחיקת סעיפים מכתב ההגנה של המשיבה, מטעמים שיפורטו בהמשך. בקשה זו התקבלה על ידי, בהעדר תגובה. באי כוח הצדדים הגיעו להסכמה כי ההחלטה תתבטל ותינתן אורכה למשיבה להגיש את תגובתה לבקשה, אך גם בקשה זו לא הובאה לפני, למרות שציינתי במפורש בהחלטה מיום 2.4.08 כי אין בתיק את הבקשה לבטל את ההחלטה. בישיבת קדם המשפט התבקשתי לדון בבקשה לגופה. בנסיבות אלה, הגם שנפל פגם בהתנהלות המשיבה, החלטתי שמן הראוי לדון בבקשה לגופה, ולא למנוע את בירורה מחמת מחדל המשיבה.
9. בבקשה נטען כי יש למחוק את כל הסעיפים שבכתב ההגנה של המשיבה אשר בהם נטען על ידי המשיבה כי היא הייתה רשאית להתנות את הוצאת היתרי הבנייה במתן פתרון למצוקת המחסור במבני הציבור בתחומה בשים לב לאוכלוסייה החרדית ביישוב. לעמדת המבקשת טענה זו היא המניע העיקרי לסירוב המשיבה להוציא את ההיתרים ועמדה במרכזו של ההליך לפני ועדת הערר ובית המשפט לעניינים מנהלים. לכן, שעה שהטענה נדונה והוכרעה על ידי ועדת הערר בהחלטתה, אשר עליה הוגשה עתירה מנהלית שנמחקה, יש בכך כדי להקים השתק פלוגתא לפני המשיבה ומכאן הבקשה למחיקת כל הסעיפים בהן העלתה המשיבה את הטענה האמורה.
10. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטעמה לא מתקיימים בנסיבות המקרה התנאים של "מעשה בית דין", המבססים היעתרות לבקשה. לעמדת המשיבה, אין לראות בהכרעת ועדת הערר בגדר החלטה שיפוטית בדומה להחלטות בית משפט שהן הכרעה שיפוטית המקימה "מעשה בית דין". עוד נטען כי הועדה לא הכריעה, כך לעמדת המשיבה, בטענה בדבר המחסור במבני ציבור כטעם לסירוב להוצאת היתר בניה וגם בית המשפט בעתירה המנהלית לא דן בכך. מוסיפה המשיבה וגורסת כי אין עסקינן בפלוגתא שעמדה לפני הוועדה עת קיבלה את עתירת המבקשת. לעמדת המשיבה אף אין קביעה פוזיטיבית באשר לטענתה בדבר המצוקה הנובעת ממחסור במבני ציבור בעטיו לא הוצא על ידה ההיתר.
ההלכה
11. תקנה 101 (א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, דנה ב"מעשה בית דין". ההלכה הפסוקה קבעה כי על מנת שיקום מעשה בית דין, על הטוען לו להוכיח כי בהליך אחר שבין הצדדים או חליפיהם, הועמדה שאלה במחלוקת, אשר הייתה נחוצה להכרעה שם, והיא אכן הוכרעה בין במפורש ובין מכללא. בהתקיים האמור, לא יוכלו הצדדים דשם להתדיין לגביה מחדש בהליך אחר. (ראה: ספרו של השופט גורן
"סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה תשיעית, עמוד 110 והאסמכתאות הנזכרות). עוד מורה ההלכה כי בהבדל ממבחן "השתק עילה", אזי באשר ל"השתק פלוגתא", די אם:
"
עובדה מסוימת הועמדה במחלוקת במשפט הראשון, וכי בפסק הדין אותה עובדה נידונה וגם הוכרעה
בו."(ע"א 303/79
אבני נ' גליקסמן
, פ"ד לה(1) 92 בעמוד 98 (1980).
מן הכלל אל הפרט:
12. מעיון בעמדת המשיבה דומני כי האחרונה נתפסה לכלל טעות. אין בית המשפט נדרש לבחון לגופה את טענתה כי אכן אין ביישוב די מבני ציבור היכולים לספק את צרכי התושבים, לא כל שכן לאור תוספת האוכלוסין הצפויה מהבנייה המיועדת. המחלוקת שבין הצדדים הינה, האם גם בהנחה ותתקבל עמדת המשיבה כנכונה, יש בכך כדי להצדיק את סירובה של המשיבה ליתן היתרי בנייה. לעמדת המבקשת וכפי שהדבר התקבל על ידי ועדת הערר, אין המשיבה רשאית שלא ליתן את ההיתרים. לכן, ועדת הערר לא נדרשה לבחון לגופה את הטענה האם בפועל אין די מבני ציבור. לכן, אין צורך ואין מקום לבחון את הטענה של קיומם או העדרם של מבני ציבור בכמות מספקת ביישוב, וזאת לצורך ההכרעה במחלוקת שבין הצדדים.
13. על מנת לבחון האם במקרה שלפניי קם מעשה בית דין, יש לבחון האם התקיימו התנאים
כקבוע בהלכה הפסוקה דנן. בפתח הדברים יש לבחון האם הטענה שאת סילוקה מבקשים לפניי, אכן הועלתה לפני ועדת הערר, נדונה כמו גם היתה דרושה לצורך ההכרעה.
עיינתי בכתב התשובה של המשיבה לוועדת הערר ונוכחתי כי הטענה בדבר מחסור במבני ציבור בישוב מונע ממנה מלהוציא את ההיתרים, הוותה נדבך עיקרי ומרכזי במסכת טיעוניה של האחרונה. בהקשר אפנה בין היתר לסעיפים 3, 4, 5 ואחרים לכתב התשובה, בהם טוענת המשיבה במפורש את הטענה האמורה.
לעניין זה אציין כי ועדת הערר לא התעלמה מהטענה, וציינה אותה במסגרת ההחלטה,