החלטה בשאלה עקרונית של סמכות בימ"ש לברר בקשת עצור לשחרור זמני

1. בפני שתי בקשות לעיון חוזר של עצורים עד תום ההליכים, שהם אחים, לאפשר להם לצאת מן המעצר לשחרור בערובה לשעות ספורות כדי להשתתף בחתונת אחותם, האמורה להתקיים ביום 23/3/09.

הבוקר, נמסר לנו כי בית המשפט העליון החליט אמש לשחרר את המבקש מס' 2 בתנאים של מעצר בית ואזיק אלקטרוני.למרות זאת, עדיין יש לדון בבקשה לאפשר למבקש 2 להשתתף בחתונה, כאשר מטבע הדברים מבוקש עתה לקבוע שינוי זמני בתנאי השחרור.

2. המשיבה הגישה תגובה בב"ש 6833/08, בה הודיעה כי לדעתה ההליך הנכון הוא פנייה לשב"ס אשר תידון בבקשה לגופה, ובמקרה של דחיית הבקשה, תעמוד ההחלטה לביקורת בהליך עתירת עצירים לפי ס' 62 א' לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר).

3. שאלת הסמכות לדון בבקשות לשחרור קצר מועד נדונה לא אחת בבית המשפט העליון. בפסק דין מרכזי מפי כב' הנשיאה ד. בייניש בב"ש 5874/02 אריאל עטיה נ' מ"י  (להלן: פסק דין אטיה) נפסק, כי החלטה בעניין זה מסורה "לשיקול דעתו של הממונה על החזקת העצור - שירות בתי הסוהר". ואולם, גם בהחלטה זו, נאמר כי " קיומו של המסלול המינהלי אינו שולל מבית ^-המשפט סמכות לשחרור בערובה, סמכות שלעולם מצויה בידיו. אין לערב בין סמכות לשחרר בערובה לבין הסמכות המינהלית להעניק חופשה, ובדרך ^-כלל אין זה רצוי כי בית ^-המשפט יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו לשחרר עצור בערובה כדי לאפשר חופשה זמנית ממעצר. מכל מקום, אין זה ראוי כי במסגרת הליכים של שחרור בערבות יתערב בית ^-המשפט בהחלטות המינהליות של שירות בתי הסוהר באופן החורג מנוהלי השב"ס הן מבחינת העילות לחופשה שנקבעו בהם והן מבחינת סדרי הליווי והאבטחה המתאימים ליציאת עצור מכלאו. התערבות מעין זו עלולה לפגוע בשוויון בתנאים הניתנים לכלל העצורים על ^-פי הנהלים הנהוגים בשירות בתי הסוהר."

4. בפסק דין מאוחר יותר, בבש"פ 1000/05 גיא חסיד נ' מ"י (להלן: עניין חסיד), הביע כב' השופט רובינשטיין את דעתו, כי ההליך הנכון הוא דווקא בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (להלן: חוק המעצרים). אחיזה לפרשנות זו מצא כב' השופט רובינשטיין בהיסטוריה החקיקתית של סעיף 62 א' לפקודת בתי הסוהר. לגישתו, עתירת אסיר נועדה לאפשר לאסיר או לעצור לעתור בכל עניין הנוגע לתנאי מאסרו או מעצרו, אך לא על עצם ההחלטה על המעצר או המאסר, שלעולם מסורים לבתי המשפט מכוח הסעיפים הרלוונטיים בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), העוסקים בעצם המעצר, ובכללם סעיף 52(א) לחוק המעצרים. משאלת העציר להשתחרר שחרור ארעי מן המעצר נופל במשבצת של סעיף 52(א) לחוק המעצרים, ולכן עליו לפנות לבית המשפט אשר החליט על מעצרו של העציר ולא לרשויות השב"ס. דברים אלו נאמרו באוביטר, מכיוון שהמשיבה הסכימה שם כי לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בבקשה, כפי שהוגשה בהליך של "בקשה לעיון חוזר" ולא כ"עתירת אסיר".

אמנם בעניין חסיד, הורה בסופו של דבר בית המשפט העליון לקיים את הוראות נוהלי שירות בתי הסוהר, ואולם הדבר נבע ממהות הבקשה כפי שהוגשה, שכללה יציאה בליווי של העורר מן המעצר למכון העורך בדיקות פוליגרף. משכך, ומשנוהלי שירות בתי הסוהר מצמצמים בפעולות הקשורות בליווי עצורים על כל הכרוך בו, הורה בית המשפט בעניין חסיד לקיים את בדיקת הפוליגרף על חשבונו של העורר בין כותלי בית המעצר.

5. לאחרונה גם בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה נדרש לדיון מקיף בסוגית הסמכות נשוא הדיון לפנינו. כב' השופט ר. שפירא בב"ש 3561/08 גיא אלקיים נ' שירות בתי הסוהר אמנם היה בדעה כי שב"ס הוא הגורם המוסמך לקבלת החלטה בבקשתו של העותר שם להשתתף בחתונת אחותו, וכי ההליך הנכון בו היה על העותר לנקוט הוא הגשת עתירת אסיר. יחד עם זאת, הביע כב' השופט שפירא דאגה מקושי תפקודי בו מצוי השב"ס, עת מוחזקים במשמורתו עצורים, שאין לשב"ס כל ידע או כלים להעריך את המסוכנות שלהם, והלכה למעשה נדרש הוא לעמדתה של המשטרה בכל הנוגע לבקשת העצור לצאת לחופשה. מסיבה זו, יצא כב' השופט שפירא בקריאה לגורמים הרלוונטיים אצל הרשות המבצעת לפעול להסדרת סמכויות שב"ס במקרים מסוג זה, בין היתר, על דרך של שינוי הוראות פקודת בתי הסוהר.

6. כשלעצמי, שאלת הסמכות לדון בבקשת עצור להשתחרר שחרור זמני צריכה להיבחן במישור הערכי במשקפי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שינה את מערך הזכויות הפלילי מיסודו. אם זכויות הנאשם במשפט הפלילי נגזרו עד היום מהוראות סדרי הדין, מעתה ייגזרו הוראות סדרי הדין הפלילי מזכויות האדם המוגנות בדבר הליך פלילי (ראה א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית (ירושלים, 1994) 63). עיקרון כבוד האדם אף עוגן מפורשות בסעיף 1(ב) לחוק המעצרים, הקובע לאמור: "מעצרו ועיכובו של אדם יהיו בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבוד האדם ועל זכויותיו". מכאן שכל החלטה והחלטה המתקבלת בהקשרו של חוק המעצרים על ידי רשויות אכיפת החוק כולן - המשטרה, התביעה ובתי המשפט - צריכה לכלול עיקרון זה בין שיקוליה (פסק דין חסיד, שם ס' ח' (2) לפסק הדין).

יפים לעניין זה דברי כב' הנשיא א. ברק בדנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מ"י:

"במדינה דמוקרטית, אשר הציבה בראש חוקתה את הצו כי 'זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין' (סעיף 1 לחוק-יסוד:כבוד האדם וחירותו), מעצר ללא משפט צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. הכלל הוא חירות. המעצר הוא החריג...מעצר אינו תחליף לעונש ואינו מקדמה על חשבון עונש. הנאשם הוא בחזקת זכאי וזכותו להלך חופשי. רק במקרים מיוחדים ניתן במדינה דמוקרטית שוחרת חופש להצדיק מעצר עד תום ההליכים" (שם, עמ' 649).

נמצאנו למדים, כי נקודת המוצא כאשר מדובר בעצור, גם אם הוא עצור עד תום ההליכים, היא שונה בתכלית, מהמקרה של אסיר שדינו נגזר והוא נשפט לתקופת מאסר. אם במקרה של הראשון, נקודת המוצא היא חירות; במקרה של האחרון - זהי שלילתה של החירות. מכאן, שכל מקום שקיימת אפשרות לשחרר את העצור, תוך הבטחת מטרות המעצר, מחובתו החוקתית של בית המשפט לעשות כן.

7. בשנים האחרונות בוצע מהלך ארגוני שבמסגרתו הועבר הנושא של החזקת העצורים מבתי מעצר שבפיקוח המשטרה למתקני כליאה של שב"ס, כך שכיום הגורם המוסמך לקבלת החלטות בעניין הוצאת אסיר או עצור לחופשה הוא שירות בתי הסוהר. ספק בעיני, אם המעבר המינהלי מהמשטרה לשב"ס גם נבחן מבחינה מהותית. פקודת בתי הסוהר אינה מבחינה בין סוגי אסירים, בין אם זה אסיר שדינו נגזר ובין אם זה עצור, ולו לתקופה קצרה לצרכי חקירה. הסמכות בעניינם של כל אלו, המסווגים בסעיף ההגדרות בפקודת בתי הסוהר כאסירים, מסורה לשירות בתי הסוהר. ובתוך כך, בוחן שירות בתי הסוהר כל בקשה שמוגשת לפניו ליציאה לחופשה על-פי הפרמטרים הקבועים בנוהלים של שירות בתי הסוהר, החלים במידה שווה על האסירים ועל העצורים, כאילו אלה  ואלה היינו הך. הדעת נותנת, כי החלת אותן אמות מידה, שמחיל השב"ס במקרה של אסירים, כלפי עצורים, אינה מבטיחה שמירה על זכויותיו של העצור, ובראש ובראשונה, על זכותו לחירות.

אשר על כן, ועל יסוד כל הנאמר לעיל, יש לקבוע כי הסמכות לדון בבקשת עצור להשתחרר מן המעצר, ותהא מה הסיבה בגינה מוגשת הבקשה, נתונה לסמכותו של בית המשפט שהורה על המעצר, הכל בהתאם לסמכותו לפי סעיף 54 לחוק המעצרים.

8. מסקנה זו מתבקשת גם מטעמים של הקפדה על השוויון בין העצורים, על מנת למנוע יחס של איפה ואיפה של המשיבה כלפי עצורים שונים, המבקשים להשתחרר לחופשה זמנית מן המעצר. מן המפורסמות, שהמשיבה נוהגת כדבר שבשגרה להסכים לדון בבית משפט בבקשות עצורים, המוגשות חדשות לבקרים לבתי משפט במסגרת "בקשה לעיון חוזר", להשתחרר שחרור זמני מן המעצר לצורך בחינת אפשרות של חלופת מעצר בקהילה טיפולית לגמילה מסמים. השחרור הזמני באותם מקרים נועד לאפשר לעצור לטפל בסידורים הכספיים והמנהליים הכרוכים בתהליך הקבלה למסגרת, ולהשתתף בראיון קבלה בקהילה. לא ברור לי מדוע המשיבה מסכימה לסמכותו של בית משפט לדון בבקשות במקרים אלה, אך לא במקרה של בקשת עצור להשתתף באירוע שמחה של קרוב משפחתו. השאלה הוצבה במהלך הדיון מיום 12/3/09 (ראה עמ' 5 ש' 11-13 לפרוטוקול), אך לא זכתה לכל התייחסות מצד נציגי המשיבה. ככל שעסקינן בשאלת הסמכות של בית המשפט לדון בבקשה של עצור להשתחרר מן המעצר לשחרור זמני, הסיבה בגינה מוגשת הבקשה, לא צריכה להיות ממן העניין. על רשויות התביעה לגבש את עמדתה לעניין ההליך הנכון לדון בבקשת העצור מתוך שוויון בין עצורים וזאת על מנת לשמר את אמון הציבור בהליך הפלילי כהליך הוגן המיועד לעשות צדק.

9. חוסר אחידות בהחלטות רשויות התביעה בשאלת הסמכות של בית משפט לדון בבקשות העצורים לשחרור זמני במסגרת "בקשה לעיון חוזר" ניכרת גם מקריאת פסק דין חסיד, אשר ניתן כשלוש שנים אחרי פסק דינה של כב' הנשיאה בייניש בעניין אטיה. בפסק דין חסיד הסכימה המדינה לסמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בבקשת העותר שם להשתחרר מן המעצר לצורך בדיקת פוליגרף במסגרת "בקשה לעיון חוזר", ונוכח הסכמה זו לא נדרש בית המשפט, על שתי הערכאות, לשאלת הסמכות של בית המשפט לדון בבקשה לגופו של עניין.

10. נעבור לדיון בבקשות לגופו של עניין: המבקשים הביעו נכונות להעמיד ערבים אשר יהיו אחראים להחזירם למעצר בתום האירוע, על-פי תנאי ערובה שייקבעו על-ידי בית המשפט.

11. באשר למבקש מס. 1, נקבע בהחלטה לעוצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו (ב"ש 16956/08) כי " מצטייר משיב זה בתור העבריין העיקרי בפרשה. נשקפת ממנו מסוכנות גבוהה ביותר בתור מי שנמצא בקשר עם פורצים שונים ברחבי העיר והמזמין התפרצויות כדי להשיג סחורה לעסקיו במסחר ברכוש גנוב". כתב האישום מייחס לו במסגרת מספר אישומים ביצוע עבירות רכוש שונות וביניהן התפרצות, קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה על חוק לאיסור הלבנת הון ועוד. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה באישומים מרכזיים שבכתב האישום. למבקש מס. 1 עבר פלילי כבד בעיקר בעבירות רכוש, אם כי לא מהשנים האחרונות. להערכתי, הוא צפוי להישלח לשנות מאסר אם וכאשר יורשע בדין.

12. ביחס למבקש זה קיים חשש להמלטות מהדין. בידי המשטרה ראיות שהוצגו בפני בית המשפט במהלך דיוני המעצר על פיהם ניסה המבקש מס. 1 להימלט מן הארץ בסיוע בני משפחה בעת שנודע לו על מעצר נאשם אחר בפרשה. הטענה הועלתה שוב במהלך הדיון בבקשה הנדונה (שם, עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 10-15), ולא הוכחשה.

13. סבורני כי לא ניתן לתת אמון במבקש זה ברמה הנדרשת לשחרור, אפילו לשחרור זמני כמבוקש. החשש להימלטות מן הדין הוא ממשי.