החלטה בשאלה האם לאפשר עדות צד ב"ועידת וידאו"

ההליך

1.         בבקשה שבפניי, התבקש צו "להמציא בתוך 7 ימים לתיק ביהמ"ש (בתמ"ש 17951/08) התחייבות עצמית בכתב, אשר יינתן לה תוקף של החלטה, שלא לעשות, בין בעצמו ובין באמצעות מי מטעמו, בין במישרין ובין בעקיפין, כל מעשה, לרבות כל תהליך שיש בו כדי למנוע בדרך כלשהי את יציאת המבקשת מן הארץ וחזרתה לארה"ב...". כל זאת מבקשת המבקשת.. "כתנאי להתייצבות המבקשת בדיון ההוכחות הקבוע לצדדים ליום   31/03/09". לחילופין התבקשתי לאפשר את הדיון באמצעות כינוס וידאו.

2.         הבקשה הוגשה ב-01/03/09 תגובת המשיב הוגשה ב-10/03/09.

3.         ביום 16/03/09 ביקשתי את המשיב כי יבהיר תוך 48 שעות מדוע לא נתן התחייבות שלא יעכב את יציאתה של המשיבה מן הארץ, עד מתן החלטתי לא הוגשה הבהרה כזו.

הרקע

4.         הצדדים התגרשו ובמסגרת הסכם הגירושין, ניתנה רשות למשיבה ליטול עימה לארה"ב את בנם הקטין (בן 3) של הצדדים. המשיבה התחייבה להביא הקטין ארצה לביקורים עם אביו אך אינה מקיימת התחייבות זו.

5.         בעקבות הפרות המשיבה דרש המשיב בתובענתו כי המשמורת בקטין תעבור אליו, והוא הסתמך בעניין זה על סעיף מפורט בהסכם הגירושין של הצדדים.

6.         לאחר מסכת מתישה של התדיינויות בעניין הסמכות, נקבע על ידי דיון הוכחות ליום 31/03/09, והוריתי על הזמנת תסקיר בינלאומי, באשר לטובתו של הקטין.

תמצית טענות הצדדים

7.         המבקשת טוענת כי החל ממאי 2007 היא העתיקה מגוריה לפלורידה. היא תושבת חוץ ולומדת בקולג' בו הנוכחות בשיעורים חובה. "ועל כן עיכוב יציאתה מן הארץ עליו לפגוע בלימודיה לקבלת התואר".

לטענתה, בעבר הגיעה עם בנה ארצה, לצורך הסדרי ראייה של הקטין עם המשיב אך המשיב עיכב יציאתה מן הארץ בטענות סרק. לפיכך דורשת המבקשת עתה את ההתחייבות כאמור לעיל.

8.         המבקשת טוענת כי הימנעות המשיב מההתחייבות המבוקשת מצביעה על חוסר תום לב מצדו, וטוענת כי האיזון הנכון בין האינטרסים של הצדדים מחייב את חופש התנועה שלה בלא הפרעה. לטענתה, על פי סעיף 13 (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) יש אפשרות למסירת עדות באמצעות כינוס וידאו. והיא מצטטת בעניין זה את ע"א 3005/02 (פורסם במאגר "נבו").

9.         מנגד, המשיב טוען כי "תוך מספר ימים קצר יוגש התסקיר הבינלאומי", והבקשה כולה היא תיאורטית מוקדמת "שעוסקת בדבר לא בא לעולם, ואינו מונח בפני ביהמ"ש להכרעה". לטענתו של המשיב, הוא מעולם לא ביקש בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ בביהמ"ש למשפחה, וכל הבקשה לא נועדה אלא למנוע את מתן עדותה של המבקשת.

10.        המשיב נשען על החלטתי מיום 05/10/08, וכן על סעיף 46 להסכם בו נקבע כי "במידה ויפתחו הליכים משפטיים ע"י האב בישראל, תהיה האם חייבת להגיע ארצה כדי לנהל את ההליכים".

11.        במאמר מוסגר אעיר כאן כי לעניות דעתי טועים שני הצדדים בסרבם לערוב הדדית, כי איש מהם לא יפעל נגד רעהו: האם לא תעכב יציאת האב מארה"ב עת יבוא לבקר את ילדו, האב לא יעכב יציאת האם מן הארץ עת תבוא עם בנה כדי שיבקר את אביו. לצערי, אני סבורה שזה היה צריך להיות ההסדר הנכון בין הצדדים, אולם לא הזדמן לי להציע זאת לצדדים עצמם, כיוון שעד כה לא ניצבו שניהם יחד לפני. רק כאשר אראה פנים אל פנים את שני הצדדים, אוכל לקבל משניהם תשובה בלתי אמצעית לשאלה זו, והכל בתקוה שהם ישתכנעו להיפרד מן החששות וחשדנות שלהם איש כלפי רעהו - יבוא המזור לפצעיהם וגם לתובענה הנדונה בפניי.

דיון

12.        המסגרת הנורמטיבית מחייבת כי בביהמ"ש למשפחה יתייצב בעל דין לדיונים, ובהוכחות אף ייחקר על תצהירו.

הרציונל בבסיס הנורמה נעוץ בכך שבענייני משפחה יש חשיבות רבה לאינטראקציות של בעלי הדין בינם לבין עצמם ואף מתן הזדמנות לביהמ"ש להתרשם מהם בצורה בלתי אמצעית.