החלטה בעניין פירוק שיתוף במקרקעין לרבות בשאלות ההליך הערעורי

רקע עובדתי:

1. המבקשת הינה אחותם של המשיבים 3 ו – 4 (להלן: המשיבים) [המבקשת והמשיבים (להלן: האחים או היורשים)] והינם הנוחלים והיורשים בהתאם לצוואת אמם המנוחה ש. ו. ז"ל (להלן: המנוחה) בהתאם לצוואתה מיום 15.11.11 (להלן: הצוואה) שניתן צו לקיומה, המנוחה הלכה לעולמה ביום 21.9.15.

בהתאם להוראות הצוואה, עזבון המנוחה יחולק בין שלושת היורשים. כך גם ציוותה המנוחה אשר ייעשה בבית הכולל דירות, מחסנים וחצר (להלן: הבית או הנכס) תוך הבחנה בין זכויות שימוש וחזקה כל עוד לא יימכר הבית לבין נסיבות מכירתו.

טרם מכירתו, ניתנו הוראות אודות שימוש וחזקה בהתייחס לדירות השונות לרבות תוך התייחסות לרחבה בקומת הקרקע, לחניה, גג הבית, המחסנים, המקלט ועוד.

בסעיף 12 לצוואה קבעה המנוחה "בכל זמן אחר לפני כן, אם יוסכם בין ילדי, יהיה כל אחד מילדי רשאי לבקש מכירת הבית בשלמותו, כשהוא פנוי לאחר שישולמו ההוצאות. ילדי יהיו חייבים להסכים לכך, ותמורתו, לאחר תשלום הוצאות המכירה בחלקים שווים תחולק בין שלשת ילדי בחלקים שווים".

לא למותר להפנות למשאלתה של המנוחה בסעיף 15 לצוואה שילדיה יחיו בשלום ביניהם ואף ייעזרו אחד במשנהו בעת הצורך.

2. מסתבר כי משאלה זו לא עלתה יפה וכשביום 20.11.16 הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיבים, בה עתרה למתן צו עשה ללשכת רישום המקרקעין לרשום את הזכויות בבית בהתאם לזכויות היחסיות של כל אחד מהיורשים בבית כאשר חלקה 45.53%. לטענתה הזכויות נגזרות מאשר קבעה המנוחה בצוואה, בהפנותה לאשר נקבע בצוואה בעניין השימוש והחזקה.

מנגד, הגישו המשיבים ביום 28.12.16 תביעה כנגד המבקשת ובה עתרו לפירוק השיתוף בבית.

ביום 2.2.17, בדיון אשר התקיים בפני בית משפט קמא (כב' השופטת סנונית פורר), הגיעו הצדדים בסיועו של בית המשפט ובהמלצתו להסדר, לפיו הבית יימכר ותמורתו, לאחר ניכוי הוצאות המכר, תחולק בחלקים שווים בין שלושת היורשים, כאשר בתוך 90 יום ממועד קבלת שמאות תהיה זכות לצדדים לשתף פעולה במכירת הנכס לכל המרבה במחיר, כאשר השמאי ימונה על ידי בית המשפט. עוד הוסכם כי בחלוף הזמן האמור או אם אחד מהצדדים יודיע כי אינו מעוניין למכור את הנכס בדרך זו, אזי ימונו המשיבים 1 ו-2 דכאן ככונסי נכסים.

האמור קיבל תוקף של החלטה (להלן: ההחלטה מיום 2.2.17).

3. אולם, המבקשת, ועתה ללא ייצוג עורך דין, תוך הדגשה אודות כך, עתרה ביום 1.3.17 לביטול ההחלטה מיום 2.2.17, בציינה כי ההסכמה בין הצדדים נעשתה תחת "מעשי רמייה, אינוס, עושק ובחוסר תום לב", כך גם התבקש בית המשפט לעכב את הליכי המכירה והרישום "עד לאחר בירור ופירוש צוואת המנוחה שניתן לה צו קיום". עוד הודיעה בסמוך לכך כי עו"ד אבידן הפסיק לייצגה.

בדיון שהתקיים ביום 24.5.17 סקר בית המשפט את ההליכים השונים בקובעו כי המבקשת לא חלקה ואינה חולקת אודות צו קיום הצוואה אשר היווה בסיס להסכמות הצדדים וכעולה מהפרוטוקול. עוד הדגיש בית המשפט כי על אף שהמבקשת הופיעה ללא ייצוג הציגה טענותיה בצורה מעמיקה ומכובדת.

לגופם של דברים קבע בית המשפט כי מדובר בהסכמה שקיבלה תוקף בדיון במעמד הצדדים ולא בקשה כלאחר יד, אלא לאחר כתבי טענות וטיעונים, כולל הידברות וכשהצדדים מיוצגים.

עוד הוסיף בית המשפט כי עמדת המבקשת בפניו, כי היא מסכימה לעיקרון שיש צורך למכור את הנכס, אולם אינה מסכימה לכך שההסכמה כוללת הסכמה לחלוקת התמורה בחלקים שווים, לאור טענתה כי יש לתת פרשנות אחרת לצוואה. כך נדרשה המבקשת לשאלה הכיצד טענתה מתיישבת עם הוראות הצוואה, כאשר בית המשפט ציין כי בהתאם להוראות סעיף 12 לצוואה ההוראה ברורה, הגם שהדברים נאמרו למעלה מהנצרך ולעניין הבקשה לביטול ההחלטה האמורה.

בסופו של יום קבע בית המשפט כי לא שוכנע כי אכן מתקיימות עילות הביטול הנטענות, וכי למעשה הודתה המבקשת כי בפועל התחרטה על הסכמתה, אך לא די בכך לביטולה. כך גם מעת שביחס לחלק מהמוסכם הדברים היו מקובלים על המבקשת, יש בכך משום תימוכין שלא מתקיימת עילת ביטול וכי אין אף ראשית ראיה לטענות הקשות אודות רמיה או עושק, ומשכך הבקשה לביטול ההחלטה נדחתה בו ביום ב-24.5.17 (להלן: ההחלטה הדוחה את הביטול).