החלטה בעניין פיצויים בגין נזק שנגרם כתוצאה ממסכת התעללות מינית

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזק נטען שנגרם לתובעת כתוצאה ממסכת התעללות מינית המתוארת בכתב התביעה.

הנתבעים, אם התובעת ובן הדוד של אבי התובעת. נטען כי בתקופה הרלוונטית לתביעה ניהלו הנתבעים רומן, כשהם מנצלים את היעדרותו של אבי התובעת מן הבית לצרכי עבודתו.

בד בבד עם הגשת התביעה, הוגשה בקשה לצירוף נתבע 2 כצד להליך ומשהודיע נתבע 2 כי הוא מסכים לצירוף, התרתי צירופו.

בקדם המשפט אשר התקיים ביום 7.4.2016 ניתנה הסכמת הצדדים לכך שפרק כ1 של חלק ג1 לתקנות סד"א לא יחולו על ההליכים כאן. בהתאמה, ניתנה הוראה בדבר הגשת חוות דעת מטעם התובעת. התובעת חזרה בה מהסכמה והגישה בקשת רשות ערעור שנדונה ברמ"ש 30626-05-16. כבוד בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 13.7.2016 הורה על השבת הדיון לפניי כך שלאחר שיוגשו טיעוני הצדדים בעניין הסמכות העניינית וסדרי הדין, תינתן החלטה בשאלות אלה.

הצדדים הגישו השלמת טיעון בכתב ובעל פה.

לטענת התובעת, התביעה היא תביעה שעילתה סכסוך בתוך יחסי המשפחה והסמכות העניינית היא לבית משפט זה ואין לקבוע מראש כי לא יחולו בהליכים הוראות פרק כ1 של חלק ג1 לתקנות סד"א. התובעת הפנתה לרע"א 9343/08 פלוני נ' פלונית (24.3.09) מפי כבוד השופטת ארבל. נטען כי דווקא בשל דיני הראיות וסדרי הדין הגמישים מהם נהנה בית המשפט לענייני משפחה – הם המחייבים שהתיקים ידונו לפניו. כן נטען כי משצורף נתבע 2 לתביעה ונתבעת 1 היא אם התובעת, הרי שהצדדים הם בני משפחה כנדרש על פי דין ואין בעובדה שנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה כדי לשנות מכך. ב"כ התובעת הפנה גם לה"פ 47271-10-11 וכן לתמ"ש 27496-07-13 וכמובן הלכת חבס. באשר לסדרי הדין, נכתב כי מדובר באי הבנה שכן ב"כ התובעת לא הסכים לכך. כן נטען כי בית המשפט לענייני משפחה אינו רשאי לסטות מהוראות פרק כ1 הנ"ל. בהקשר לכך, מפנה התובעת לבע"מ 4738/13 פלוני נ' פלונית (3.9.13). בשולי עמדתה, נכתב כי התובעת משאירה את שאלת סדרי הדין לשיקול דעת בית המשפט אך לא כן בכל הנוגע לדיני הראיות.

לטענת נתבע 2, הסמכות לדון בתובענה היא לבית משפט השלום שכן אין המדובר בסכסוך שעילתו בתוך המשפחה. נטען כי רע"א 9343/08 הוא פסק דין של דן יחיד והדברים בו נאמרו בהערת אגב, נתבע 2 הפנה לרע"א 6750/15 דדון ואח' נ' אוליאל (4.1.16) וכן לת"א 8159-05-16 הנסמך על ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים ואח' פד"י נו(6) 295. לגוף העניין הוסיף נתבע 2 כי התובעת כיום בת כ-30, חלפו כ-20 שנים מאז אירעו המעשים הנטענים, כי האם למעשה אינה צד אמיתי להליך שכן לא הגישה כתב הגנה ואינה משתפת פעולה עמו. אין דבר הקשור למשפחה הגרעינית מלבד הטענות נגד האם ואין המדובר בסכסוך בו קיימת חזית מול כל המשפחה. לדבריו, "זה תיק נזיקין רגיל לכל דבר. אפשר להגיש את כל חוות הדעת, להגיש תצהירים, מבחינת התיק עצמו, זה תיק נזיקין רגיל שלא מצריך משהו מיוחד מבית המשפט לענייני משפחה.".

שקלתי ובחנתי עמדות וטענות הצדדים.

ראשית, באשר לשאלת הסמכות העניינית. בית המשפט לענייני משפחה הוקם במטרה לכנס תחת קורת גג אחת את הטיפול בסוגיות משפטיות שונות ששורשיהן במחלוקות בתוך התא המשפחתי. הרציונל הייתה ההבנה שיש בסוגיות שהובאו להכרעה, להשפיע על התא המשפחתי והשפעה זו, יש להביאה בחשבון בעת ההכרעה בסוגיות. המטרה הייתה לאפשר התחשבות במרקם היחסים הרגיש והעדין שבתוך המשפחה. לצורך הקניית הסמכות נקבעו שני תנאים. התנאי הראשון, קירבה משפחתית בין הצדדים כמוגדר בחוק. התנאי השני, מהות הסכסוך ביחסים המשפחתיים. בית המשפט העליון בפסיקתו קבע כי יש לפרש בדווקנות ובצמצום הוראות המקנות סמכות ייחודית לערכאה שיפוטית. כן נקבע כי כאשר קיימים שני פירושים אפשריים יש להעדיף את הפירוש המצמצם את הסמכות. ראו בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני (24.4.12). כפי שציינתי במהלך הדיון, איני סבורה כי יש לקבל את הטענה שמאחר ונתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה, הרי שאין המדובר בצדדים שהם בני משפחה ואני דוחה את הטענה כי התנאי הראשון לא התקיים. באשר לתנאי השני, הרי שדי בכך שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדה להיווצרות עילת התביעה כדי שניתן יהיה לראות את עילתה של התובענה כסכסוך בתוך המשפחה. במקרה כאן, "הסכסוך המשפחתי" ועילת התביעה מאוחדים במקשה אחת. בחלק מהמקרים המתוארים בתביעה, נטען כי נתבעת 1, האם התובעת, הייתה שותפה פעילה. הנזק הנטען הוא תוצאה של מעשים נטענים שנעשו בשותפות או בידיעת מי שמוטלת עליו החובה לדאוג לצרכי התובעת, אשר במועד הרלוונטי הייתה קטינה. בנסיבות אלו, במקרה כאן, התקיים גם התנאי השני. משהתקיימו שני התנאים, הסמכות העניינית היא לבית המשפט לענייני משפחה.