עסקינן בתביעה בה עותרת המדינה למתן סעדים הצהרתיים, בנוגע לחוקיות הימצאותם של רוכלים על הטיילת הצפונית באילת.
המדינה עותרת עתה, כי בית המשפט
"יתן פסק דין חלקי או יתן החלטה המורה על פינוי לאלתר של כל המשיבים הסוחרים במתחם הטיילת הצפונית, וזאת לאור העובדה כי שהותם ופעילותם במקום, אינן חוקיות, וכי בכל יום שעובר, הולכת ומחריפה אי החוקיות, וממשיכים להיפגע אינטרסים ציבוריים".
לחלופין עתרה המדינה להחייאת המועד שנקבע לשמיעת המשפט ביום 26.2.2009, ואשר בוטל ביום 9.2.2009, וכן לקביעת מועדים נוספים
"ככל שיידרש ואף מיום ליום, עד לסיום שמיעת ההליך".
בקשת המדינה הוגשה ביום 25.2.2009, כשבועיים לאחר הדיון שהתנהל בפניי ביום 9.2.2009, בו הוחלט על העמדת ההליכים בתביעה, עקב נסיבות שיפורטו להלן.
המדינה סבורה, כי יש ליתן פסק דין חלקי, המורה על פינוי לאלתר של המשיבים ממתחם הטיילת הצפונית של אילת, שכן לדבריה וכפי שנאמר בבקשה, החלטה זו אינה מצריכה שמיעת ראיות אחרות, והיא מבוססת על תשתית משפטית ברורה.
הבקשה הועברה על פי החלטתי לתגובות המשיבים, ואלה נמסרו במועדן, למעט תגובת ב"כ המשיבים עו"ד הכט, שלא נמסרה אלא בעל פה ביום הדיון בבקשה.
לאחר קבלת התגובות נקבעה הבקשה לדיון במעמד הצדדים, ביום 11.5.2009, מועד ששונה לאחר מכן ליום 13.5.2009.
ההחלטה להורות על דיון במעמד הצדדים' נענתה בהגשת בקשה דחופה לרשות ערעור ע"י המדינה לבית המשפט העליון, אשר במסגרתה הלינה המדינה על עצם ההחלטה לדון בבקשה בנוכחות הצדדים.
בקשת רשות ערעור זו נדחתה על ידי בית המשפט העליון (כב' השופטת נאור), מבלי שהתבקשה תגובת המשיבים. בהחלטתה של כב' השופטת נאור נאמר, כי לא ניתן ליתן את הסעדים המתבקשים על ידי המדינה
.
עד כאן העניינים הפרוצדורליים, הנוגעים לבקשה למתן פס"ד חלקי, ועתה לבקשה עצמה.
ההחלטה על העמדת ההליכים
ביום 9.2.09, עובר לבקשה למתן פס"ד חלקי, הופסקה שמיעת העדויות בתביעה, וזאת עד למסירת הודעה מטעם המדינה, באשר לאופן בו בדעתה להמשיך בהליך, לאחר
"...שנשמטה אבן יסוד מההליך עצמו, קרי, האפשרות לפנות חלק נכבד מהדוכנים לאתר חלופי" (להלן:
"האתר החלופי" או
"מגרש 40").
ההחלטה על העמדת ההליכים התקבלה על רקע העובדה, שמספר חודשים קודם לכן נערך סיור בטיילת הצפונית, בהשתתפות ראש עירית אילת, מר מאיר יצחק הלוי, ב"כ הצדדים ונציגים מטעם המשיבים. במהלך הסיור פרש ראש העיר בפני כל הנוכחים תשריט של מגרש 40 וציין, כי מדובר באתר חילופי, שהוקצה על ידי העיריה וניתן לפנות אליו את כל הדוכנים.
דא עקא, במהלך הדיון שהתקיים ביום 9.2.09 הוברר לראשונה, כי עירית אילת הגיעה להסכם עם בתי המלון, שלא יוקמו דוכני מזון באתר החלופי. הסכם זה, שעליו חתום גם ב"כ המדינה בתפקידו כב"כ הועדה המחוזית, משמיט לכאורה את הבסיס לטענה, כי ניתן לפנות את כל הדוכנים לאתר החילופי. כאשר נשאל ב"כ העיריה, כיצד הוסכם ולא דווח על כך לביה"ש, השיב ב"כ העיריה:
"הגענו למסקנה שמה שאנחנו צריכים לעשות כרגע זה להגיש עמדה, שהיא עמדה בכתב אחרי שנעשה על כל הבירורים שקשורים גם אולי לאפשרות שבכל זאת יהיה שינוי כזה או אחר בתב"ע" (ע' 61 ש' 5).
בעקבות דברים אלה הוחלט על העמדת ההליכים, וניתנה הוראה לב"כ המדינה ועירית אילת לערוך את הבירורים הנדרשים, ולהודיע עמדתם לבית המשפט.
למרבה הפליאה, במקום להמציא הודעה על האופן שבו בכוונתה להמשיך בהליך, בחרה המדינה להגיש בקשה לפסק דין חלקי. בבקשה נטען, כי מדובר בהפסקת ההליך מנימוק שאינו רלוונטי ואינו הולם:
"אפילו אם תאמר כי נפל פגם כלשהו בעמדת הרשויות בעבר (דבר המוכחש) - מה לזה ולהמשך הנצחת אי החוקיות?" (סעיפים 37 ואילך לבקשה).
טענות אלה ודומותיהן מקומן בערעור. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו הוא, ולא ברור מדוע בחרה המדינה לטעון כך בבקשתה, במקום לערער על ההחלטה.
בבקשה למתן פסק דין חלקי, המשתרעת על פני עמודים רבים ושלל נספחים, אין כל התייחסות עניינית לחוסר האפשרות לפנות חלק מהדוכנים לאתר החלופי. כל שנאמר הוא, כי בית המשפט מנע נסיונותיו של ב"כ עיריית אילת לדווח על מו"מ, שהתנהל בין גורמי עיריית אילת לבין רוכלים מסוימים, ועל העובדות השוללות אפשרות רוכלות במוצרי מזון במגרש 40.
המדינה טוענת, כי נושא קיומו של מיקום חלופי כזה או אחר - יכול שיהיה בעל משקל ברקע הדברים, אך הוא אינו שייך לדיון, ואין זה מתפקידו של בית המשפט לקבל עדכונים מפורטים על מו"מ המתנהל בין הצדדים, או להביע תרעומת על אי מסירת עדכון בעניין מו"מ הנוגע לאחד הנתבעים (סעיפים 12,13 לבקשה).