החלטה בעניין עתירה נגד עירית אילת בנושא חיוב ארנונה

1.     מדובר בעתירה מנהלית בה ביקש העותר לקבוע כי החלטת המשיבה להסב את החיוב בארנונה של חברת רד סי דימונד אנד גולרי (להלן - חברת רד סי) אליו, נתקבלה שלא כדין, בלי לתת לו כל הודעה מראש על כך, בלי שניתנה לו זכות השגה,  ערר או שימוע, וללא כל בסיס עובדתי ומשפטי, כי מנהל הארנונה נמנע מלתת תשובה להשגה שהוגשה על ידי העותר, בהן טען כי לא היה מחזיק בנכס הנוגע לענין, ולפיכך יש לראות את ההשגה כאילו נתקבלה ולקבוע שהליכי הגביה נעשו שלא כדין, בלי שקוימו הוראות פרק 15 סימן א' לפקודת העיריות [נוסח חדש] ותקנות המיסים (גביה) התשל"ד - 1974, לא באשר להודעות המוקדמות הנדרשות ולא באשר לחוב שנועד לגביה.

2.   בפסק הדין שניתן בעתירה ביום  14.5.06 נקבע:

"במקרה זה הטענה המהותית של העותר הינה כי לא היה המחזיק בנכס במועד בו חויב בארנונה, ומן הראוי ששאלה עובדתית זאת תידון על ידי מנהל הארנונה עצמו, ולא על ידי גורמים אחרים ולאחר החלטתו על ידי ועדת הערר  ואין זה ראוי כי שאלה זאת תידון לראשונה על ידי בית משפט זה בעתירה מנהלית.

בנסיבות הענין, נראה לי שגם העותר לא פעל כראוי בכך שלא הגיש השגה  שהופנתה למנהל הארנונה למתן תשובה, וגם מצד המשיבה היה ראוי שהענין יועבר מיוזמתה למנהל הארנונה למתן החלטה בענין תוך המועד הקבוע בחוק.

9.במצב זה נראה לי שאין מקום ניתן לקבוע שהודעת התשלום הפכה לחלוטה או שיש לראות את ההשגה כאילו שנתקבלה על ידי מנהל הארנונה.

לאור זאת, נראה לי שיש להשיב את המצב לשלב שקדם לשלב ההשגה, כאשר העותר יוכל להגיש תוך 90 יום מיום מתן פסק הדין השגה שתופנה למנהל הארנונה, ולא לשום גורם אחר בעיריה, אליה יצרף את ראיותיו וטענותיו בהשגה, מנהל הארנונה ישיב בעצמו להשגה (ולא באמצעות היועץ המשפטי או כל גורם אחר בעיריה), תוך המועד הקבוע בחוק, היינו תוך 60 יום מיום קבלת ההשגה, ושני הצדדים יוכלו לערור על החלטת ועדת הערר תוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה לבית משפט זה, לאחר הערר יוכל כל אחד מהצדדים לפנות לבית משפט זה כפי שנקבע בחוק, וכך אני מורה.   

10. באשר לטענות העותר שלאור סעיף 325 לפקודת העיריות לא ניתן היה לחייבו בגלל ההודעה שנמסרה על ידי רד סי, עוד בשנת 1995, נראה לי שאין לקבל את הטענה.

על פי סעיף 326 לפקודת העיריות יש בעובדה שהוא נעשה למחזיק של הנכס אם אכן נעשה למחזיק, כדי לחייבו בארנונה, והיה חייב להודיע בעוד מועד על המועד בו חדלה חברת רד-סי להיות המחזיקה, ומתי החל הוא להחזיק.

מכל מקום, החיוב לא נקבע על פי הודעתו או על פי הודעת חברת רד-סי אלא על פי המצב האובייקטיבי הנכון ביחס לשאלה מתי החל העותר להחזיק בחנות.

השאלה מתי הפך העותר להיות מחזיק הינה שאלה עובדתית ומשפטית שבסמכות מנהל הארנונה וועדת הערר לדון בה, ואין מקום לדון בכך בבית משפט זה בטרם מוצא הדיון על ידי מנהל הארנונה וועדת הערר.

11. בנסיבות הענין נראה לי שאין מקום לחיוב שום צד בהוצאות, ולאור זאת ישא כל צד בהוצאותיו.

המשיבה תימנע מביצוע הליכי גביה בקשר לחוב שקדם ליום 1.1.01, עד תום 30 יום מיום קבלת החלטת מנהל הארנונה, אם לא יוגש עליה ערר, או עד תום 30 יום מיום מתן החלטה של ועדת הערר אם יוגש ערר."

3.         בערעור על פסק הדין הנ"ל בבית המשפט העליון, הגיעו הצדדים בהמלצת בית המשפט להסכמה, לפיה הדיון יוחזר לבית משפט זה, על מנת לדון בשאלות שלהלן:

א.                  האם רשאית היתה המשיבה לראות במערער מחזיק באופן רטרואקטיבי משנת 2001, לאחור עד שנת  1995, והאם חיוב רטרואקטיבי זה נעשה כדין?

ב.                   האם מכתבו של עו"ד נוה מיום 30.4.02 מהווה השגה כדין, ואם כך-האם הוגש במועד או לא.

4.         לטענת העותר:

א.          בשנת 2001 החליטה המשיבה להסב את חשבונות הארנונה שהיו רשומים על שם חברת "רד-סי" כמחזיקה, ולהעבירם רטרואקטיבית על שם העותר כמחזיק, וזאת לגבי שבע שנים לאחור - משנת 1995 עד לסוף שנת 2000, בנוגע לחנות נשוא החיוב בחשבון הארנונה. הדבר נעשה באופן חד צדדי, ללא סמכות שבדין, בלי שנטען על ידיה כי כשלה לגבות את תשלומי הארנונה מהחברה הנ"ל ובלי ליתן לעותר זכות טיעון, כאשר לא היה מקום לשנות את החיוב מלכתחילה.

ב.           עם קבלת דרישת התשלום הגיש העותר למשיבה ביום 30.4.02 השגה על חיובו בתשלום ארנונה, בה טוען כן, כי מעולם לא החזיק בחנות הנ"ל, שכן היה מנוע מלעשות, מכוח צו מניעה של בית משפט זה בה"פ 13/95, בעת שחברת "רד-סי" היתה מחזיקה בנכס.

המשיבה לא השיבה להשגה תוך 60 יום כקבוע בחוק, אף שההשגה התקבלה במשרדיה, ועל כן היה על המשיבה לראות את ההשגה ככזו שנתקבלה, לבטל את חיובי הארנונה ולהפסיק את הליכי הגביה.