החלטתי לבטל את כתב האישום מהטעם של הגנה מן הצדק כפי שיפורט.
1. הנאשם קימה דוד (להלן: "הנאשם") הואשם כי נהג ברכב מסוג סוזוקי שמספרו 5549128 (להלן: "הרכב") בתאריך 1.8.2007 ללא רישיון רכב תקף, שכן רישיון הרכב פקע ב-7/12/05.
2. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, קבלתי ובקשתי את תשובתו המפורטת של ב"כ הנאשם מיום 11.11.2007. לאחר שעיינתי בה, הגעתי למסקנה כי למרות שדעתו של מותב זה היא שיש להתייחס אל ההגנה מן הצדק בצמצום רב, הרי בנסיבות שלפנינו יש לקבלה ולבטל את כתב האישום. זאת משום שהתנהגות הרשויות כלפי הנאשם עומדת בבירור ובסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית (כדרישת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי).
3. כדי להסביר את מסקנתנו זו, נסביר בקצרה את העקרונות העומדים בבסיס 'ההגנה מן הצדק', את החידוש שחידשה הפסיקה במשפטנו, ואת החקיקה שבאה בעקבותיה. בעקבות כך נפרש חקיקה זו, ואחר כך נשליך ממנה לענייננו.
ההגנה מן הצדק - כללי
4. 'הגנה מן הצדק' היא ברייה מוזרה בעולם המשפט. לשם הגנה זו אין נפקא מינא כלל אם אכן ביצע הנאשם את העבירה אם לאוו. עצם שמה, 'הגנה מן הצדק' מעורר חשד שכן עולה ממנו כאילו לכאורה שאר ההגנות אינן 'מן הצדק' אלא ממקור אפל כלשהו. עוד נראה משם זה כאילו יש חלוקה בין משפט לצדק בעוד שלכולי עלמא אחת ממטרות המשפט העיקריות היא לעשות צדק.
5. תיאורטית, מקובל שישנם שלושה מודלים עיקריים בסוגיית ההגנה מן הצדק.
המודל הראשון הוא מודל "הסמכות הטבועה". על פי מודל זה בסמכותו הטבועה של בית המשפט לבדוק האם לא נעשה שימוש לא ראוי בהליך הפלילי למטרות לא לו. בית המשפט הוא זה האחראי שששום איש וגוף, כולל רשויות המדינה, לא ישתמש בהליך הפלילי למטרות זרות.
6. המודל השני הוא מה שמכונה "המודל המנהלי". על פי מודל זה בית המשפט שם תחת ביקורתו את שיקוליה של הרשות המנהלית להעמיד נאשם כל שהוא לדין, ואת התנהלותה במהלך המשפט. בדרך כלל נבדקים שיקולים מנהלתיים על ידי בית המשפט הדן בעתירות כאלו, אך לא כאן. ייחודה של ההגנה מן הצדק הוא שבמקרים מסוימים בהם "אי הצדק צועק לשמיים", אותה הערכאה שדנה בדין הפלילי היא זו שגם תבדוק את שיקול הדעת המנהלי להעמיד לדין (בניגוד למצב הרגיל שמותיר את הביקורת לבתי המשפט המינהליים).
7. המודל השלישי והאחרון הוא המודל החוקתי הקובע כי צריך במקרים קיצוניים לבדוק אם הייתה פגיעה כל שהיא בזכות להליך הוגן. במידה והייתה פגיעה כזו, יש לבדוק האם למרות שהופרה זכות זו מן הראוי להמשיך בהליך הפלילי. נכון הוא שבמשפט הישראלי אין לנו לא חוקה ולא את הזכות להליך הוגן (due process), אולם כרגיל במשפטנו לאחרונה, גם פה נטען כי ניתן לגזור את הזכות להליך הוגן מחוק כבוד האדם וחירותו.
8. נכון הוא שישנם מלומדים הרואים בהכרה בהגנה זו התקדמות.
דעתו של בית משפט זה שונה לחלוטין. ישנה מידה רבה של אי נוחות בשימוש בהגנה מן הצדק. אחרי ככלות הכל יש חוק בישראל ואמונים אנו על שלטון החוק. מי שהפר את החוק, ולכל הדעות עשה זאת, מניין החירות לבית משפט לקבוע אם ההליכים הפלילים נגדו ייפסקו? אפילו נהגה הרשות שלא כדין בקטע זה או אחר, מה עניין זה לעניין הפרת החוק של הנאשם? הניסיון מלמד שכאשר הצדק נפגע קיימות כבר לנפגע הגנות משפטיות שפותחו במהלך השנים. האם יש צורך להוסיף עליהם הגנה חדשה שאיננה מוגדרת היטב? שלא לדבר על כך שבתי המשפט לא מדברים תמיד בקול אחד ואחיד ומה שיחליט בית משפט זה איננו מה שיחליט בית משפט אחר.
9. בעיה אחרת נובעת לאלו המשתמשים בהגנה מן הצדק. המציאות גם מלמדת שטענת ההגנה מן הצדק מועלית דווקא על ידי אלו הרחוקים מלהיות חלשים ומדוכאים. טענות הגנה מן הצדק הועלתה לא פחות ולא יותר מאשר במשפט "הבנקאים" (ע"פ 2910/94 יפת ואח' נ. מדינת ישראל פ"ד נ(2) עמ' 221) (להלן: "פרשת יפת"); וכן בעניין "קרטל הביטוח" (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ. בורוביץ, פ"ד נט(6) עמ' 803) (להלן: "פרשת בורוביץ"). תהיה דעתנו האישית אשר תהיה על משפטים אלו ועל תוצאותיהם, אך אין חולק כי הנאשמים בשני המשפטים היו רחוקים מאוד מלהיות שייכים לחלק החלש יותר של הציבור. האם דווקא מגזר זה של הנאשמים הוא זה שצריך הגנה ייחודית של הגנה מן הצדק?
10. ישנן דעות מכובדות הטוענות כי רצוי לה להגנה זו שלא נולדה משנולדה. ואם אין מנוס וכבר נולדה, אזי גם אז מוצדק קיומה רק לשעת הדחק ולעת מצוקה. בית משפט זה היה שייך לאסכולה זו הסוברת כי הגנה מן הצדק רצוי שתיטען אך ורק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. מקרים שבהם חוסר הצדק בהליך בולט וזועק לשמיים. מקרים שבהם כל שומע תיצלנה שתי אוזניו ויש הסכמה גורפת כי אי-הצדק ברור.
11. ויושם לב כי הדגשנו
היה שייך משום שביום 15.5.2007 נפל דבר בישראל ופסיקת בתי המשפט קיבלה גושפנקא רשמית על ידי המחוקק. ממילא דעתו של בית משפט זה איננה רלוונטית. הדוקטרינה של הגנה מן הצדק חדרה והתקבלה למשפט הישראלי בצורה מפורשת. והשאלה שלפנינו היא כיצד תפורש הגנה זו.
כיצד לפרש את טענת "ההגנה מן הצדק" לאור התיקון בחוק? (להלן: "התיקון לחוק")
12. לאמיתו של דבר, החוק בעניין זה תוקן בעקבות הפסיקה דווקא. פסק הדין הראשוני בעניין היה פרשת יפת בה דנו קודם. פסק דין זה החיל לראשונה את דוקטרינת הגנה מן הצדק במשפט הישראלי וקבע כי בית המשפט יבטל כתב אישום אך ורק כאשר "התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה . דיכוי והתעמרות בנאשם.... מדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסבלו".
13. גישה פחות קיצונית הובעה בפסק הדין בעניין ע"פ 4885/02
מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח
. שם נקבע מבחן גמיש יותר,
"מבחן הפגיעה הממשית בתחושת הצדק". על פי מבחן זה ניתן להחיל הגנה זו "בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית המשפט".
14. כפי שניתן לראות בהצעת החוק, הוועדה המייעצת לשר המשפטים הציעה שתי הצעות חילופיות לסעיף. הראשונה קבעה כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה
קיצונית לעקרונות של צדק והגינות משפטית", והשניה קבעה כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה
מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" (הדגשים שלי א.ט.)
15. ביום 15/5/07 עם קבלת התיקון לחוק אומצה דוקטרינת הגנה מן הצדק מפורשות בחקיקה. התיקון לחוק הוסיף לס' 149
לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן: "החוק"), הקובע מס' טענות מקדמיות בהליך פלילי את ס' קטן (10) ובו הוחלט על הנוסח "המהותי" ובלשון החוק:
"(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה
מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית"
15. נראה שמאלו ניתן ללמוד במפורש כי המחוקק העדיף את המבחן הגמיש יותר שנקבע בעניין בורוביץ. כך גם קבע לאחרונה בית המשפט העליון בע"פ 5672/05
טגר בע"מ נ' מד"י
:
"עיגונה של ההגנה מן הצדק בחוק מפורש והעדפת מבחן ה"סתירה המהותית" על פני מבחנים מצמצמים יותר, אפשר ויסמנו נכונות להרחיב במידת מה את תחומה של ההגנה. עם זאת, נראה כי המחוקק לא התכוון להביא לשינוי דרמטי באופיה של ההגנה. מבין ההצעות השונות שעמדו בפני הועדה כמפורט לעיל, מבחן "הסתירה המהותית" שאומץ בסופו של דבר בתיקון לחוק הוא הקרוב ביותר באופיו למבחן "הפגיעה הממשית" שנקבע בפרשת בורוביץ. לא פגיעה חמורה, ואף לא קיצונית, אלא פגיעה מהותית שהולמת כאמור את "הרף המרוכך" שבפרשת בורוביץ."