החלטה בעניין "מרוץ בעלי הדין" בין ביהד"ר לביהמ"ש

רקע

1.         הבקשה בה עלי להכריע היא בעניין "מרוץ בעלי הדין" בין ביהד"ר לביהמ"ש.

2.         מעשה שהיה כך היה:

      התובעת הגישה ראשונה את תביעתה שלה ואת תביעתה של ילדתה הקטינה למזונות, למדור ולדמי טיפול בבית-המשפט לענייני משפחה. ואולם - לבעלה/הנתבע לא מסרה  את כתבי-התביעה.

      הבעל/הנתבע הגיש תביעתו לביהד"ר כ-40 יום מאוחר יותר, ועתר לפס"ד בעניין גירושין, וכרך לכך את עניין מזונות האישה, משמורת הילדה וחינוכה וענייני הרכוש. את כתב התביעה מסר לאשתו בסמוך לאחר מכן.

      תגובת האישה לא היתה מיידית. רק כמה ימים אחר שהבעל מסר לה את כתב-התביעה, החליטה האישה להמציא לבעל את התביעות שהגישה היא (לפניו).

      משכך, הזדרז הבעל ופנה לביהד"ר, בבקשה לדון ולקבוע, כי הסמכות העניינית לדון במחלוקות שבינו לבין אשתו מסורה לביהד"ר ולא לבית המשפט, וזאת - אע"פ שהאישה הקדימה את תביעות הבעל במספר שבועות. וטעמו עימו: מעשה האישה מראה בעליל כי הגשת התביעות בביהמ"ש לענייני משפחה נועדה כל כולה ל"תפיסת הסמכות"; היינו - אין כאן תביעה כנה מחד, ויש כאן הרבה חוסר תום לב מאידך.

      האישה אינה חולקת על העובדות, ובכ"ז היא סבורה שהסמכות מסורה לבית המשפט, וטעמיה עימה:

o       העובדה כי התביעה שמטעמה קדמה בכמה שבועות לתביעות הבעל, די בה כדי להקנות את הסמכות לבית המשפט.

o       ועוד. טרם החל הדיון בבקשת בעלה מביהד"ר לדון ולפסוק כי הסמכות מסורה לביהד"ר. אמנם נקבע מועד לדיון, אבל דיון לגופן של הטענות לא קוים עדיין [אף כי ביהד"ר דרש (וקיבל) את תגובת האישה לבקשה זו של הבעל]. אם כך, היינו - אם ביהד"ר טרם החל לדון בשאלת הסמכות, אין ביהמ"ש כבול לכללי כבוד הערכות ולתכניו של בג"צ פלמן. שומה על בית המשפט שלא להירתע, שכן מוטל עליו לדון בשאלת הסמכות, ואין צריך לומר כי לטענת האישה הסמכות הוקנתה ומצויה אצל ביהמ"ש. [יצויין כי האישה לא הגישה בקשה מפורשת לדון בעניין הסמכות, וכפלטפורמה להשמעת טענותיה/עמדותיה משמשת בקשת הבעל לדחיית מועד קדם-המשפט].

o       ההסבר שנותנת האישה לכך שלא מסרה לבעלה את כתבי התביעה בסמוך לאחר הגשתם, הוא שהדבר נעשה בתמימות ומתוך רצון שלא להפריע למו"מ המתנהל בין הצדדים, ולניסיונות שמצידה לפתור את המחלוקות בדרכי נעם. זאת ועוד: לדבריה מסרה לבעל בע"פ את עובדת הגשת התביעות נגדו, והדברים היו גלויים וידועים לו, ולא היה מצידה כל ניסיון למחטף או להערמה.

2.         לשני הצדדים הניצים היו טענות נוספות, אך הטענות שלעיל הן המרכזיות.

3.         החלטה ראשונית בעניין זה ניתנה על-ידי במסגרת החלטה שעניינה היה דחיית דיון/אי התייצבות לדיון; וכך כתבתי שם:

"... השאלה בה יש לדון היא האם הסמכות הוקנתה לביה"ד אם לאו, ובעניין זה עצמו דן עתה ביה"ד. משכך, לא אנסה לדחוק בביה"ד ואמתין להחלטתו שבוודאי תינתן בהקדם...".

4.         על החלטה זו השיגה האישה וביקשה ל"עיין בה מחדש", ולקבוע מועד לקדם-משפט עוד

לפני המועד שנקבע ע"י ביה"ד לצורך דיון והכרעה בשאלת הסמכות.

הכרעה

5.         אין מנוס מדחיית הבקשה, שכן בית הדין כבר החל לדון בשאלת הסמכות, נתן בבקשה שבפניו שתיים או שלוש החלטות (אף כי מנהלתיות), ואף נקבע מועד שיוחד לדיון במהות. לטעמי אף מיעוט עשייה זו היא כדיון, ודי בכך לשיטתי, כדי למנוע עצמי מחפזון מעושה ומניסיון "לתפוס" את הסמכות.

6.         לשיקול זה, היינו- עניין כיבוד הערכאות זו את זו, נוספים גורמים אחרים:

6.1        בוודאי שלא ניתן להתעלם מכך שכתבי הטענות נמסרו לבעל רק אחר שנודע לאשה כי הוא תבעה בביהד"ר. יתכן (לפי גירסת האישה כי סיפרה בע"פ לבעלה על הגשת התביעות בביהמ"ש לענייני משפחה) ואין כאן אלא תמימות, אך משאין אני בוחן כליות ולב - ואין כל ראייה כי אכן כך אירע - יתכן באותה מידה כי אין כאן תום לב.

6.2        גם התמימות (לכאורה) בעיכוב מסירת כתב התביעה לבעל אינה מרפא לאישה, שכן הפסיקה קבעה זה מכבר ש"לא הדלקה עושה מצווה אלא הנחה עושה מצווה" (כפרפראזה על הכלל ההלכתי: "הדלקה עושה מצווה ואין הנחה עושה מצווה"); היינו - אם אין "הדלקתה" של התביעה באה בחדא-מחתא עם "הנחתה" של התביעה בידי הנתבע, או אז אומרים לה לתובעת, כי מועד "הנחת" התביעה בידי הבעל (היינו - מועד המסירה) הוא הקובע, ולא מועד הדלקת-פתיחת התביעה בביהמ"ש.