החלטה בנוגע לזכות עמידה

לפניי ערר על החלטתו של בימ"ש השלום בראשון לציון מפי כב' השופט אבנון שניתנה במסגרת צ"ח 29950-05-20 ביום 28.06.2020, ובה קבע קביעה עקרונית עליה עוררת העוררת, שאין זכות עמידה למי שמבקש להשיג על החלטת בימ"ש שלום שניתנת במעמד צד אחד בבקשת משטרה להוצאת צו חיפוש ובפרט – צו חיפוש במחשב.

שמעתי שעות ארוכות את טיעוני הצדדים, שמעתי את דברי העוררת עצמה שברור לי שיצאו מן הלב, והחלטתי כי אין מקום לשנות מהחלטת ביהמ"ש קמא הנכבד.

לנוכח השעה והצורך לקדם את החקירה (והגיע הזמן), אעמוד בפיתוי להרחיב ולהגדיל תורה, שכן החלטת כב' השופט אבנון ממצה בעיניי את השיקולים הרלוונטיים והתוצאה אף היא ראויה.

אם אבקש להוסיף אך מעט, כמר מדלי, הרי זה בעיקר כדי להדגים כיצד תוצאה אחרת אינה יכולה להלום מצב שבו לצד הזכות המקודשת לפרטיות קיים עניין ציבורי לא פחות חשוב בגילוי האמת, על דרך ניהול חקירות יעילות ומהירות, תוך כיבוד זכויות הפרט והאזרח.

ראשית, אתייחס להחלטות שונות שהובאו על ידי הסנגור המלומד ונסקרו גם בהחלטת ביהמ"ש קמא. קשה לחלץ הלכה ברורה מתיקים ומקרים שלא דנו מפורשות ולא פסקו בסכסוך בין שני הצדדים, כאשר נקודת המחלוקת הייתה הנקודה בה אנו עוסקים. מדובר בהחלטות קצרות מאד ברובן, שלא פרשו כלל את המסכת העובדתית לאשורה, לא ברורות עמדות הצדדים והאם הייתה הסכמה עובדתית או דיונית כלשהי, ולכן, וודאי שלא התכוונו להיות הלכות מנחות.

שנית, אין חולק כי לא קיים כיום סדר דין ברור וקבוע בחוק לסוג ההשגה אליה מכוון הסנגור המלומד. אין מדובר בהשמטה מקרית, ואין מדובר בדקדוקי עניות על קוצו של יוד – סדר דין הוא המלביש בלבוש גשמי ובר ביצוע את הרעיונות הנשגבים והרוחניים, אלו שבבסיס שיטתנו. גם אם אין לומר שהיעדרו של סדר דין משמעו תמיד מחסום בפני המתדפק על דלת ביהמ"ש, היעדרו וודאי מסמן ומרמז שכוונת המחוקק הייתה שלא יהיה זה נתיב המלך בו על המתדיינים ללכת. היעדרה של זכות לערור או להשיג בדרך אחרת מתוך הוראותיו של החוק הרלוונטי, משמעה בדרך כלל כפשוטה – אין זכות כזו.

שלישית, קשה לדעת לפי מה מצופה ששופט יפסוק בהשגה מסוג זה. מדובר בדרך כלל בשלב תחילי ביותר בחקירה, ולא ניתן בשלב זה בדרך כלל להעריך את המצב החקירתי, את טיב העבירות שאולי תתגלנה וכיוצא בזה. כך, בזאת אשיב לדברי הסנגור המלומד – הסנגור מבקש שבמסגרת זו תילקח בחשבון חומרת העבירה הנחקרת, אולם קשה יהיה לדעת האם חומרת העבירה שבגינה החלה החקירה היא זו שתעמוד גם בסיומה. אין זה חזון נדיר, שחקירה שמתחילה בגין עבירה קלה יחסית, הולכת ומתפתחת כדי פרשייה חמורה.

רביעית, ושוב – כנגד טענה מטענות הסנגור המלומד, שאמר שניתן להשלים ולקבל חקירות גם ללא כלי זה של חדירה לטלפון – אומר שלפנינו שוב דוגמא לרעה הקשה הטמונה ביכולת של חשוד לפנות לבימ"ש כבר בתחילתה של חקירה ולמעשה לעקר את האפשרות של הגוף החוקר להשתמש בכלי חקירתי אובייקטיבי שלא ניתן להפריז בחשיבותו. מדובר בכלי שלא פעם משמש דווקא כדי לנקות חשוד מחשד ולאו דווקא כפח יקוש לרגליו של נחקר.

חמישית, כפי שכבר אמרתי במקום אחר, מתן האפשרות להשיג על צו שכזה פותחת את הדלת בפני ציבור בלתי מסוים של משיגים אפשריים. שכן, אם ערך הפרטיות אמור לגבור על כל ערך אחר, מדוע לעצור באינטרס הפרטי של בעל הטלפון הנייד או המחשב, נושא הצו? הרי אותו בעל טלפון או בעל מחשב וודאי שקיבל ושלח מידע שגם אחרים, רעיו  למשלוח וקבלה, הם בעלי אינטרס ישיר בתכנים הפרטיים שהחליפו. אם כך, מה ימנע או מי ימנע מכל אותם בעלי דבבו של בעל המחשב לפנות אף הם לביהמ"ש?