החלטה בדבר ערעור של האחים אברג'יל על הארכת מעצרם

1.         ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת באום - ניקוטרה) מיום 27.10.08 בה הורתה על הארכת מעצרם של המשיבים עד ליום 30.10.08 על פי סעיף 7(ג) לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954  (להלן: "חוק ההסגרה").

רקע עובדתי

2.         בתאריכים 21.8.08 ו- 24.8.08 העבירה ארצות הברית בקשות לעצור את העוררים לצורך הסגרתם, בהתאם לאמנה בדבר הסגרה בין מדינת ישראל לבין ארצות הברית ובהתאם לאמנת האו"ם נגד פשע מאורגן בינלאומי.

על פי החלטת בית משפט שלום (כב' השופט מילנוב) מיום 26.8.08 נעצרו העוררים למשך 20 ימים. ביום 14.9.08 הורה השופט מילנוב על מעצר העוררים למשך 20 ימים נוספים וביום 5.10.08 הורה על מעצרם ל- 18 ימים נוספים. עררים שונים שהוגשו על ידי מי מהעוררים לבית משפט זה או לבית המשפט העליון נדחו. החלטות אלה למעצר העוררים ניתנו במסגרת סעיף 7 לחוק ההסגרה, המורה כי:

"(א)   מי שנעצר לפי סעיף 6 יובא תוך 48 שעות לפני שופט של בית משפט שלום לשם קבלת צו...

(ב)     תוקפו של צו לפי סעיף קטן (א) לא יעלה על עשרים ימים; ואולם רשאי בית משפט שלום להתיר ולחזור ולהתיר את ההחזקה במעצר לתקופות נוספות מעבר לעשרים ימים אם ביקש זאת היועץ המשפטי לממשלה על יסוד נסיבות המעכבות הגשת עתירה לפי סעיף 3.

(ג)     תקופות המעצר לפי סעיפים 6 ו-7 יחד לא יעלו על שישים ימים..."

משתמו 60 הימים שנקבעו בסעיף 7(ג) רישא, פנתה המדינה לבית משפט קמא ביום 22.10.08 על יסוד סעיף 7(ג) סיפא ובה ביקשה להאריך את מעצרם של העוררים ב- 10 ימים נוספים (תקופת המעצר המקסימלית עליה ניתן להורות מעבר ל- 60 הימים). באותו היום (22.10.08) ניתנה החלטה על ידי השופט מילנוב, ובה נעתר חלקית לבקשת המדינה והורה על מעצרם של העוררים לשישה ימים נוספים, שהסתיימו אתמול, 27.10.08. על החלטת השופט מילנוב לא הוגש ערר.

משתמה תקופת ששת הימים פנתה המדינה אתמול לבית משפט השלום בבקשה להאריך את מעצרם של העוררים בארבעה ימים נוספים, קרי, עד ליום 30.10.08.

3.         טענתם המרכזית של העוררים בפנינו ובפני בית משפט קמא הינה, כי משמוצתה האפשרות של המדינה על פי סעיף 7(ג) סיפא לחוק ההסגרה לעתור למעצר של 10 ימים מעבר ל- 60 הימים הקבועים בסעיף 7(ג) רישא, לא ניתן עוד לחזור ולהורות על הארכת מעצר, גם אם לא מוצה מניין הימים הנקובים בסעיף. לדידם, סעיף 7(ג) נוקט בלשון מפורשת של "תקופה" ולא "תקופות" ומשמעו היא כי לא ניתן להורות על הארכת מעצר לשיעורין, אלא לתקופה אחת שאינה עולה על 10 ימים.

החלטת בית משפט קמא

4.         בית משפט קמא קבע כי יש מקום להחיל את תורת הפרשנות התכליתית ואין מקום להסתפק אך בנוסח החוק. פרשנות זו צריכה להילמד יחד עם הנסיבות האופפות את המקרה. בהקשר של סעיף 7(ג) סיפא, הפרשנות התכליתית מחייבת את המסקנה כי לבית המשפט סמכות להאריך את המעצר לאחר שתמו 60 הימים לתקופה נוספת שלא תעלה על עשרה ימים במסגרת החלטה אחת או מעת לעת, ואין ללמוד מנוסחו של חוק אחר על הפרשנות התכליתית הנדרשת בענייננו.

לגופו של עניין, סבר בית משפט קמא כי יש מקום להעתר לבקשת המדינה, כדי לתת למדינה אפשרות למצות את פרק הזמן הנותר על מנת להשלים את כל הבדיקות הנוספות הדרושות באופן שיביא להגשת עתירה סדורה ועניינית.

משכך, הורה בית משפט קמא על מעצרם של העוררים למשך ארבעה ימים נוספים, והוא עד ליום 30.10.08 שעה 14:00.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

טענות הצדדים

5.         לטענת העוררים החלטת בית משפט קמא ניתנה בחוסר סמכות ומשכך היא בטלה מעיקרה. לשון סעיף 7(ג) סיפא ברורה, אינה משתמעת לשני פנים ועל פיה יש למדינה הזדמנות אחת לפנות לבית המשפט בבקשה להארכת מעצר מעבר לשישים הימים, ומשלא נענתה הדרך היחידה העומדת בפניה היא פניה לערכאת הערעור. אולם, אין באפשרות המדינה לחזור ולבקש מבית המשפט הדיוני הארכת מעצר, הגם שלא מוצתה מכסת הימים הקבועה בסעיף. מכסת הימים יכולה להינתן רק בהחלטה אחת, ואינה יכולה להינתן בשיעורין. על אחת כמה וכמה, כאשר מלכתחילה נתבקש בית המשפט להורות על התקופה המקסימלית ובחר שלא למצות את מספר הימים הקבועים בחוק. תמיכה לכך ניתן ללמוד מלשון סעיף 7(ב) הקובע כי ניתן לתת הארכה במסגרת שישים הימים לתקופות של עד 20 יום בכל פעם, כאשר לא ניתן לנצל את מכסת עשרים הימים לשיעורין.

המחוקק באופן מפורש מצא לנכון לנקוט במילה "תקופה" בהתייחסו לסעיף 7(ג) סיפא, לעומת המונח "תקופות" בו נקט המחוקק בסעיף 7(ב) בהתייחסו לאפשרות להאריך את המעצר מעת לעת לתקופות של 20 ימים בכל פעם. כך גם בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). כשרצה המחוקק להורות על אפשרות לחזור ולהורות על הארכת מעצר מעת לעת נקט הוא בלשון "תקופות" ואילו כשרצה להורות על הזדמנות אחת להאריך המעצר, גם אם לא מוצה מניין הימים המקסימלי הקבוע בחוק, נקט הוא בלשון "תקופה". המסקנה העולה מכך עולה מלשון החוק וטעה בית משפט קמא משנזקק לפרשנותו.

כן טעה בית משפט קמא בקובעו כי אין להקיש מחוקים אחרים לצורך פירוש חוק ההסגרה. היקש זה מתחייב מכללי הפרשנות ומקבל ביטוי מפורש בסעיף 22(2) לחוק ההסגרה הקובע כי דינו של מבוקש שנעצר לפי סעיף 5 או 7 לחוק כעצור שטרם הוגש עליו כתב אישום. לענייננו, ההיקש המבוקש הוא סעיף 17(ד) לחוק המעצרים הקובע כי ניתן להאריך מעצרו של חשוד ל"תקופה" של 5 ימים על פי הצהרת תובע. גם לצורך סעיף 17(ד), הפרשנות היא כי ניתן להאריך מעצר רק פעם אחת, ולא ניתן להאריכו בשיעורין.  

על פי סעיף 1 לחוק המעצרים, משלא ניתנה הסמכה מפורשת בחוק לא ניתן לעצור את העוררים. החירות ממעצר הינה זכות חוקתית. משחוקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עבר מרכז הכובד בשקילת האינטרסים המנוגדים לטובתו של העצור. משיש שתי פרשנויות אפשריות, יש לנקוט בפרשות המורה על שחרור ולא על מעצר.

תמיכה נוספת למסקנה זו, ניתן לדלות, לדעת העוררים, מעקרון ההדדיות. בהסכם ההסגרה שבין ישראל לארצות הברית סוכם על 60 ימי המעצר, ולא סוכם דבר מעבר לכך. על מנת להאריך מעצר של מבוקש להסגרה מעבר ל- 60 יום יש להראות כי על פי החוק והפסיקה האמריקאית ניתן בנתונים אלה להאריך המעצר גם שם בעשרה ימים נוספים וזאת טרם הגשת בקשת ההסגרה.

לאור כל האמור, היה לדעת העוררים לנקוט במקרה זה בדרך של הגשת ערר על החלטת השופט מילנוב, ולחילופי חילופין אף אם נלך לגישת המדינה היה עליה להגיש בקשה לעיון מחדש, אולם, גם זאת לא עשתה.