החלטה בדבר סמכות בימ"ש להורות על מעצרו של מי שכבר ריצה את מאסרו

הבקשה והערעור

1. לפניי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים בערעור שהוגש על פסק דינו בבית משפט השלום בבאר-שבע, וזאת בהתאם לסעיף 22(ב) ביחד עם סעיף 21 בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 [להלן: "חוק המעצרים"].
2. ברקע הדברים מעצרו של המשיב עד תום ההליכים במסגרת הליך שנוהל בבית משפט השלום בבאר-שבע. במסגרת ההליך הורשע המשיב בעבירה של גידול, ייצור והכנה של סם מסוכן, לפי סעיף 6 בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג – 1973 [להלן: "פקודת הסמים"] וכן בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 בחוק העונשין, תשל"ז-1977 [להלן: "חוק העונשין"].
3. מפסק הדין בבית משפט קמא עולה כי המשיב גידל והכין בחדר הממ"ד בביתו בנתיבות סם מסוכן מסוג קנאבוס, במשקל שאינו ידוע במדוייק אולם לא פחות מ- 1.24 ק"ג, כאשר לצורך גידול והכנת הסמים החזיק המשיב שתי "באלות" מלאות בחומרי הגידול, עציצים ריקים, מפוחים, חומרי דישון ועוד.

עוד עולה כי כאשר הגישו שוטרים לביתו של המשיב הם ביקשו ממנו להירגע ונאלצו להוציא גז פלפל למקרה שהמשיב ישחרר את כלבו אולם המשיב המשיך להשתולל, הלך לכיוון המרפסת ושחרר משם את כלבו תוך שאמר לשוטרים "אתם לא תעשו שום חיפוש בבית הזה", והמשיב אף דחף שוטר שניסה לתפוס את ידו.

בית המשפט קמא שמע את טיעוני הצדדים לעונש, קבע מתחם עונש הולם שנע בין מספר חודשי מאסר ועד ל- 9 חודשי מאסר, ולאחר ששקל את עברו הפלילי המכביד של המשיב מחד והודאתו הזדמנות הראשונה בכתב אישום מתוקן, גזר את דינו של הנאשם לעונש של חמישה חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו, תוך הבהרה כי המשיב "סיים זה מכבר לרצות עונשו". לצד עונש מוחשי זה נדון המשיב לעיצומים נלווים.

ב"כ המאשימה ביקש עיכוב ביצוע שחרור המשיב כדי להגיש ערעור ולאחר שהמאשימה הודיעה על הגשת ערעור, הורה בית משפט קמא על מעצרו של המשיב עד ליום 2.6.2021 בשעה 12:00.

4. המבקשת הגישה הודעת ערעור תמציתית ונטען כי לא הספיקה להגיש ערעור מסודר, ועל כן לא ניתן לצרף את נימוקי הודעת הערעור והתבקשה רשות להגישן במועד מאוחר יותר.

לצד הודעת הערעור [עפ"ג 1890-06-20] הגישה המבקשת את הבקשה דנן, וטענה כי שחרורו של המשיב ירוקן את הערעור מתוכן כיוון שערכאת הערעור מטבע הדברים תתקשה להורות על חזרתו של המשיב לבית הסוהר אם ישוחרר ממאסר. נטען כי סיכויי הערעור להתקבל טובים ועל כן יש להורות על מעצרו של המשיב.

במהלך הדיון הוסיפה ב"כ המבקשת וטענה כי לטעמה שגה בית המשפט קמא בקביעת המתחם ובגזירת הדין, וכי נוכח העבירה, התחכום והאופן בו התייחס המשיב לשוטרים שהגיעו לביתו לערוך חיפוש, מסוכנותו של המשיב גבוהה, ומכאן גם סיכויי הערעור גבוהים.

ב"כ המבקשת הפנתה לרישום הפלילי המכביד של המשיב וטענה כי הגם שהרשעתו האחרונה היא משנת 2009, עדיין אחת לכמה זמן המשיב מועד וחוזר לבצע עבירות. נטען כי נוכח הרף העונשי, אם לא יישאר המשיב במאסר, הוא גם לא יושב אליו, וזאת על אף סיכויי הערעור הגבוהים.

לטענת ב"כ המבקשת קיים חשש להימלטות מן הדין, נוכח קיומה של הרשעה בעבירה שכזו בעברו של המשיב ויש בכך כדי להשליך על הסיכויים שלא להתייצב לריצוי מאסר ארוך יותר.

ב"כ המבקשת הפנתה להחלטתו של כב' השופט ש. פרידלנדר בעמ"ת 50090-12-20 שם הבהיר בית המשפט כי אילולא עברו המכביד של המשיב, ניתן היה לשקול חלופת מעצר, אולם התנהגותו החמורה כלפי השוטרים מלמדת שלא זנח את התנהלותו הפלילית.

5. ב"כ המשיב הפנה למסגרת הדיונית של סעיף 22(ב) בחוק המעצרים, וטען כי רק במקרים חריגים ונדירים בהם קיימות נסיבות מיוחדות יורה בית המשפט על מעצרו של מי שכבר ריצה את עונשו. הסניגור הפנה לפסיקה בע"פ 8457/15 ולהפניות שבו, ולמ"ת 56812-09-20 שם יושמה ההלכה ובית המשפט בחר בדרך של קביעת ערובה.

הסניגור התייחס לסיכויי הערעור וטען כי כלל אי ההתערבות הוא שערכאת הערעור לא ממצה את הדין עם הנידון ועל כן אין לומר שסיכויי הערעור טובים, שהרי המשיב ממילא עצור אפילו חודש יותר מכפי שנגזר עליו.

עוד טען הסניגור כי השאלה האם המשיב עצור או משוחרר לא תשפיע על החלטת ערכאת הערעור, ועל כן, משוואת האיזון צריכה לפעול לטובת חירותו של המשיב, כיוון שמעצרו היום הוא נזק שלא ניתן לתקנו.

הסניגור ציין עוד כי עברו הפלילי של המשיב התיישן וכי בכל מקרה אינו כולל עבירות סמים, ועל כן המסוכנות צריכה להיבחן ביחס לעבירה שיוחסה לו ולא ביחס לעבירות אלימות, כך שהשאלה אינה בעיקר המסוכנות, אלא החשש מהימלטות מהדין.

לטענת הסניגור ניתן להסתפק בערובות כספיות בלבד, לרבות איסור יציאה מן הארץ, ולחילופין הציע הסניגור מעצר בית בביתו של המשיב בפיקוח אשתו וחמותה לשעבר של אשתו.