החלטה בבר"ע על החלטה בנושא פירוק השיתוף

1. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה ב***** (כב' השופט בן ציון ברגר) מיום 30.10.14 בתמ"ש 11546-07-12 (להלן: "בית משפט קמא"), במסגרתה הורה בית משפט קמא על פירוק השיתוף בשתי הדירות המשותפות וכן, על אופן פירוק השיתוף לפיו – המבקשת תיוותר הבעלים של הדירה הקטנה בעוד שהמשיב יוותר הבעלים של הדירה הגדולה, המשיב ייקח על עצמו את החזר וסילוק שתי המשכנתאות הרובצות על הדירות וישלם למבקשת דמי איזון, בהתאם להערכת מומחה בית משפט (להלן: "ההחלטה").

2. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה, עוד ביום 11.12.14 וכן הגישה בקשה לעיכוב ביצוע של ההחלטה עד להכרעה בבקשה. עיכוב הביצוע התקבל עוד ביום 17.3.15, אך בקשת רשות הערעור הבשילה לבירור רק ביום 22.12.15, לאחר שניתן פטור מתשלום אגרה.

3. הצעתי לצדדים, לאחר שקראתי הבקשה על נספחיה, כי בכפוף לקבלת חוות דעת עדכנית באשר לשווי הדירות ובחינה שתיעשה על ידי בית משפט קמא, האם יש מקום לעדכן את הסכומים שהורה בית משפט קמא, ככל שהשווי יעודכן, תימחק הבקשה. המבקשת התנגדה להצעה זו וביקשה כי יקבע דיון. הדיון נקבע, לבקשת הצדדים, ליום 3.2.16 והבקשה התבררה במאוחד עם בקשה נוספת שהגישה המבקשת לעניין ביטול ההחלטה על משמורת זמנית בידי המשיב (רמ"ש 6983-12-14).

4. המבקשת טוענת כי שגה בית משפט קמא עת הורה על פירוק השיתוף בדירה הגדולה, וכי היה על בית משפט קמא להורות רק על פירוק שיתוף בדירה הקטנה. לטעמה, יש להורות על ביטול ההחלטה בשל קביעותיו השגויות של בית משפט קמא, עת שקבע כי המבקשת מתנגדת להצעת המשיב לפירוק השיתוף בדירה הגדולה, רק בשל טעמים רגשיים והתעלם מהעובדה כי בלקיחת דירת חלומותיה והעברתה למשיב, יש משום סתימת הגולל על אפשרותה לקבל את המשמורת על ילדיה, הואיל והילדים יתקשו לעבור מהדירה הנוחה לדירה קטנה ושכורה. המבקשת מאמינה כי טובת ילדיה שמשמורתם תהיה בידיה. משכך, מבקשת היא להותיר את השיתוף בדירה הגדולה וזאת לאחר שתזכה במשמורת על ילדיה ותמשיך להתגורר שם עמם, על מנת לשמור על יציבות חייהם. הקביעה בידי מי תהיה המשמורת משליכה על פירוק השיתוף בדירה הגדולה. מדובר במקשה אחת. משקבע בית משפט קמא כי המשיב הוא זה שירכוש את חלקה של המבקשת בדירה הגדולה, הכריע, למעשה, בתביעת המשמורת, ובכך שגה בית משפט קמא.

עוד מוסיפה המבקשת וטוענת, כי בית משפט קמא שגה משלא התייחס להשקעתה בסך 100,000 ₪, שקיבלה מירושת אביה והשקיעה בדירה הגדולה, וכן, שגה  בית משפט קמא עת ביסס תשלומי האיזון על הערכה מיום 6.1.14, שהתבססה על עסקאות משנת 2012. לחיזוק טענותיה באשר להערכה גבוהה יותר של הדירה הגדולה, צירפה המבקשת הערכה של משרד תיווך "כרמל סנטר" מיום 2.2.15.  לעמדת המבקשת, רק לאחר שתוכרע שאלת המשמורת ותושב השקעתה בדירה, יש מקום להורות על פירוק השיתוף בדירה הגדולה. לעת הזו, יש להסתפק במכירת הדירה הקטנה לצדדי ג'. ב"כ המבקשת ציין, כי מומחה בית המשפט צפוי  לערוך ביקור בדירות ביום 8.2.16 והמבקשת חפצה להיות נוכחת בעת הביקור.

5. המשיב טען כי יש לדחות את הבקשה תוך חיוב בהוצאות משפט, שכן החלטת בית משפט קמא היא החלטה מנומקת שניתנה לאחר בחינה מעמיקה של טענות הצדדים, הן בכתב והן בעל פה – בדיון שהתקיים בפניו ביום 28.9.14.

הצדדים התגרשו זה מכבר ואין כל הצדקה להותיר את השיתוף הכפוי בין הצדדים. למשיב יש זכות ליהנות מקניינו ואין לעכב את זכותו זו עד אין סוף, כפי רצונה של המבקשת.

החלטת בית משפט קמא ניתנה לאחר שמומחה בית משפט העריך את שווי הדירות ובית משפט קמא חייב את המשיב, להעביר למבקשת תשלומי איזון בשל ההפרש בין שתי הדירות בסך של כ-9,000 ₪. המבקשת, אשר אינה נושאת בהחזר תשלומי המשכנתא, הנופל כולו על כתפי המשיב, מעכבת את ביצוע ההחלטה וגורמת לחסרון כיס קשה למשיב ולקטינים המשותפים.

באשר להערכת השווי, טוען המשיב, כי יש להותיר קביעות בית משפט קמא על כנן. המבקשת עיכבה את ביצוע פירוק השיתוף וצירפה, ללא רשות וללא היתר, מסמך ממתווך שלא ביקר בדירה ומשקל הערכתו, אפס. זאת ועוד, המבקשת לא הגישה השגותיה על חוות דעת מומחה בית המשפט (תקנה 258 יב(ד)) ולא הגישה שאלות הבהרה למומחה (תקנה 258 יב(ה)). משכך, מנועה היא מלהתכחש להסכמתה באשר לשווי הדירות שהעריך מומחה בית משפט ובית משפט קמא אימץ.

באשר לטענת המבקשת לפיה בית משפט קמא התעלם מהשקעתה בדירה הגדולה בסך של 100,000 ₪ שקיבלה מירושת אביה, יש לדחות טענה זו, שלא הוכחה, ונותרה טענה בעלמא.

6. בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א") אני מחליטה לתת רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור עצמו. לאחר בחינת מכלול טענות הצדדים בבקשה ובתשובה, בכתבי טענות ובפרוטוקולי הדיון ויישום הוראות החוק והפסיקה, אני בדעה כי דין הערעור להידחות, למעט הסתייגות/הבהרה אחת, כמפורט בסעיף 20 לפסק הדין.