זוהי בקשת רשות ערעור, על החלטת בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (כב' השופטת ענת אלפסי), שניתנה בתמ"ש 57428-09-17, ביום 21.1.18, ובמסגרתה נדחתה טענת המבקשת לסלק על הסף תביעה, שהגיש נגדה המשיב, בשל קיום מעשה בי- דין, השתק עילה או מיצוי העילה.
הרקע העובדתי וההשתלשלות הדיונית יסקרו להלן בתמצית, ככל ההכרחי להבנת ליבת העניין.
הצדדים ניהלו בעבר קשר זוגי. הם ערכו, בשנת 2005, הסכם לרכישת דירת מגורים, ולפיו, המבקשת תירשם כבעלת הדירה וכלווה כלפי הבנק למשכנתאות, אך המשיב יממן את החזרי ההלוואה, על ידי העברה לנתבעת מידי חודש. לאחר ביצוע חיוביו, במשך 36 חודשים, יהא זכאי להעביר לבעלותו 75% מהזכויות בדירה, ויוותרו למשיבה 25%. המשיב מימן את מרבית כספי ההון העצמי לרכישה. כאשר עלו יחסי הצדדים על שרטון, התנהלו ביניהם הליכים משפטיים.
בשנת 2012 הגיש המשיב תביעה, בבימ"ש השלום בקרית גת (ת"א 16307-01-12), בה טען, שההסכם מבוטל בשל פגם בכריתתו ומשהמבקשת לא אפשרה לו למלא החיוב להעברת המשכנתא, ולכן, דרש השבת הכספים שהשקיע בדירה, ופיצוי. המבקשת טענה, כי לא נפל פגם בכריתה, וכי, המשיב הוא שהפר ההסכם, באי העברת תשלומים שהתחייב לשלמם. בית המשפט קבע, כי המשיב העביר תשלומים ראשוניים עבור רכישת הדירה, אך, העברת החזרי המשכנתא לא בוצעה, ההסכם בוטל על ידי שני הצדדים, ועל כן - יש לחייב המבקשת להשיב לו הסכומים, שהשקיע ברכישת הדירה, ושעמדו על כ-1.4 מיליון ₪.
על פסק דין זה, שניתן ביום 4.5.16 (כב' השופט א. זבולון), הוגש ערעור, מטעמו של המשיב, לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (ע"א 4444-06-16), והוא התקבל, בדעת רוב (השופטים א.ואגו- הח"מ, וג. לוין) בפס"ד מיום 14.2.17.
נפסק, שלא היה מקום לחייב המבקשת בהשבה, משום, שאין קביעה, בפסק דין השלום, שההסכם אכן בוטל, ואף לא היתה עילה לביטולו, מלכתחילה. מן הדין היה לדחות תביעתו של המשיב, בעילות שטען להן בבימ"ש השלום, ולמעשה, באין ביטול תקף ממי מהצדדים – ההסכם בין השניים נותר בתוקפו, לעת הגשת התביעה. דעת המיעוט, בביהמ"ש המחוזי (האב"ד- השופטת ש. דברת), היתה, כי שני הצדדים ראו ההסכם כמבוטל, איש מטעמיו, ולכן, אין מקום לקבוע כי הוא המשיך לעמוד בתוקפו. לשיטה זו – היה מקום להורות על השבה כספית, ואין להתערב בקביעה האופרטיבית של בית משפט השלום.
בקשת רשות ערעור, שהגיש המשיב, לביהמ"ש העליון (רע"א 2442/17), נדחתה, בהחלטת כב' השופט נ. הנדל, מיום 2.7.17, ואומצה גישת הרוב בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון קבע, בהקשר הרלוונטי, להמשך ההתדיינות בין הצדדים, מושא הרמ"ש שלפני, כי "בניגוד לטענת כל צד – הצד האחר לא הפר את החוזה, ולכן במועד הגשת התביעה, עמד החוזה בתוקף".
בביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות, בשאלה נוספת, העומדת במוקד טענת הסף, שהעלתה המשיבה בפני ביהמ"ש לענייני משפחה, ושההחלטה בה היא מושא הרמ"ש כעת. בהינתן, שתביעת ההשבה נדחתה, ולעת הגשת התובענה, מטעם המשיב, ההסכם בין בני הזוג עמד בתוקפו - האם, עדיין, עומדת למשיב עילת תביעה כלשהי, במישור אכיפת ההסכם, ורישום 75% מהזכויות בדירה על שמו, כנגד הסדרת תשלומי המשכנתא.
לעניין זה, סבר אחד מחברי המותב (הח"מ), בדעת יחיד, שראוי להבהיר, שנפקותו של פסק הדין בערעור, ממוקדת במישור ההצהרתי על קיומו הנמשך של ההסכם, ושאין לומר, בהכרח, שנסגרה הדלת מפני תביעה עתידית של המשיב לאכיפתו. הובעה דעה, שיתכן, שעדיין, רשאי המשיב לשכלל את זכותו החוזית, כנגד קיום התחיבויותיו, ולהביא לאכיפתו על המבקשת. זאת – כדי למנוע תרחיש, שלפיו, הוא נותר "קירח מכאן ומכאן", כאשר, המבקשת תיוותר עם מלוא הזכויות בדירה, שחלק הארי שלה מומן בידי המשיב, אולם, היא תהיה פטורה מהשבת הכספים, אף לאחר שהקשר הזוגי התערער והתנתק.
דעה זו נותרה דעת יחיד. השופטות ש. דברת – אב"ד, וג. לוין, סברו, שאין מקום להביע עמדה כלשהי ביחס לקיומה הנמשך של עילת תביעה בידי המשיב, ושיש להגביל את פסק הדין בערעור למסגרת המשפטית שהוצבה בידי הצדדים, ועוצבה על ידם, בגדרי ההתדיינות הקודמת והטיעונים בערעור. לשון אחר – וכדברי כב' האב"ד במותב הערעור (פסקה 12 לחוות דעתה), אין מקום ליתן "יעוץ משפטי" לצדדים, כיצד לכלכל צעדיהם, ומה המצב המשפטי העתידי. השופטת ג. לוין, הטעימה, כי קיימת שאלה "נכבדה ביותר", הנוגעת לקיומו של מעשה בי- דין ולאפשרות, שבתביעה שהוגשה על ידו, המשיב כבר מיצה את הסעדים בקשר עם ההסכם, באופן שחוסם אותו מהגשת תביעה חדשה מכוחו.
מכאן – פסק הדין בערעור לא נטע מסמרות בשאלה של מעשה בי-דין ומיצוי עילה, ודעת היחיד, שאף היא נוסחה בזהירות, ולא באופן החלטי, באשר לשאלה המשפטית הזו, לא אומצה.