החלטה בבקשת ערעור של מנהל מע"מ להמצאת ערובה של חברת יקב ערק גת בע"מ להבטחת הוצאות משפט

בפניי בקשה מטעם המשיב בערעור (והמבקש בבקשה זו, להלן: "המשיב") להורות לחברת יקב ערק גת בע"מ (המערערת והמשיבה בבקשה זו, להלן: "המערערת") להפקיד בקופת בית המשפט ערובה ראויה והולמת להבטחת הוצאות המשפט של המשיב, אם יזכה בדין ויידחה הערעור (להלן: "הבקשה"). כמו כן, מבקש המשיב לקבוע, כי אם לא תפקיד המערערת ערובה תוך פרק הזמן שייקצב לה לעשות כן, יידחה הערעור על הסף.

רקע וטענות הצדדים בתמצית

1. המערערת היא חברה פרטית מוגבלת אשר נרשמה כעוסק במע"מ ביום 1.3.2012 בענף מכירה קמעונית של מוצרי מזון. מר אברהם בסר, שערעור הוגש גם על ידו, משמש כבעל מניות ודירקטור יחיד במערערת. ערעור המערערת והערעור שהוגש על ידי מר בסר, יידונו במאוחד.
2. ערעורה של המערערת הוגש ביחס להודעה בדבר הטלת כפל מס (תשומות) שהוציא לה המשיב ביחס לשנת 2015, בסך כולל של 118,998 ש"ח; וכן ביחס להחלטת המשיב לפסול את ספרי המערערת לשנות המס 2015 ו-2017 ולהטיל עליה קנס בשיעור של 1% מסך כל מחזור עסקאותיה, בסך כולל של 19,234 ש"ח.
3. הבקשה מבוססת הן על סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), והן על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). המשיב ציין בבקשה גם את תקנה 428 לתקנות כמקור לחיוב המערערת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, ואתייחס לכך בקצרה בהמשך.
4. לטענת המשיב, דיווחיה של המערערת למע"מ מראים כי היא חדלה מפעילות החל מחודש אפריל 2019. כמו כן, על שם המערערת לא רשומים נכסים כלשהם, למעט חשבון בנק. לפיכך, אם יידחה הערעור, לא יהיה ניתן לגבות מהמערערת את הוצאות המשפט שתחויב בהן.

המשיב טוען בנוסף, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. המערערת ניכתה שלא כדין מס תשומות שגלום ב-3 חשבוניות מס שהוצאו על שם חברה אחרת שגם היא בבעלותו המלאה של המערער. במסגרת הודעותיו של המערער, הוא ציין מפורשות כי המסמכים שהוצאו על ידו בהקשר זה, הוצאו שלא כדין במטרה להתחמק מתשלום מס. נוסף על כך, עיון במסמכים הנחזים כחשבוניות מס מעלה, כי אלו לא פורטו כנדרש בדין, שכן נרשם עליהם תיאור סתמי בלבד.

במצבור הנסיבות הללו, טוען המשיב כי, בהתאם לדין, יש מקום להורות על מתן בטוחה הולמת להבטחת תשלום הוצאותיו המשפטיות, אם יידחה הערעור.

1. המערערת מתנגדת לכך וטוענת, כי אין לחייב אותה בהפקדת ערובה. לדידה, מניעת תביעות סרק היא ממטרותיו העיקריות של סעיף 353א לחוק החברות ואילו במקרה דנן, סיכויי הערעור נוטים באופן מובהק לטובתה, ובוודאי שאינם קלושים כבתביעת סרק. נוסף על כך, בערעורי מס, אף אם לכאורה נשקף סיכון כלשהו לכך שהציבור יידרש לבסוף לפרוע את העלות המשפטית של ההליך, האינטרס הקיים בבירור הדין החל על ציבור רחב של נישומים, מצדיק נטילת סיכון זה. עוד טוענת המערערת, כי היעתרות לבקשה משמעותה היא מניעת יומה בבית המשפט.

לחלופין, טוענת המערערת כי אם תדחה טענתה וייפסק כי עליה להפקיד ערובה, יש לקבוע את גובה הערובה במשורה, בסך שלא יעלה על 2,000 ש"ח, המהווה 1.5% מהסכום השנוי במחלוקת בערעור.

מוסיפה המערערת כי, בכל מקרה, אין לדחות את הערעור כסנקציה על אי-הפקדת הערובה.

הוראות הדין הרלוונטיות

1. תקנה 519 לתקנות, החלה בערעורי מס מכוח תקנה 10(א) לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור), התשל"ו-1976 (להלן: "תקנות מע"מ"), מסדירה את סוגיית העמדת ערובה על ידי התובע לצורך תשלום ההוצאות המשפטיות של הנתבע והיא קובעת כי "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".
2. לצד תקנה 519 לתקנות, קובע סעיף 353א לחוק החברות כך:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

דיון והכרעה

• המסגרת נורמטיבית

8. בהחלטותיי הקודמות פרטתי את הבסיס המשפטי לחיוב חברה מערערת בערעור מס בהפקדת ערובה הולמת להבטחת תשלום הוצאות המשפט של המשיב. אחזור להלן אך על עיקרי הדברים.