החלטה בבקשת נאשם 4 בפרשת רונאל פישר לזיכויו מאישום 1 בתיק

1. עניינה של החלטה זו בבקשת נאשם 4 (להלן – הנאשם) לזיכויו מאישום מס' 1 (להלן – האישום) בשל אי-הוכחת אשמתו אף לכאורה, בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – החסד"פ).

2. הבקשה הוגשה ביום 26.7.20, בהמשך להסכמה שהושגה בין הצדדים בדיונים שהתקיימו בימים 14.7.20 ו-16.7.20 בבקשה קודמת שהגיש הנאשם (ביום 9.7.20) לזיכויו מהאישום מטעמי הגנה מן הצדק. הצדדים הסכימו לקבל את הצעת בית המשפט שלפיה בקשת הנאשם לזיכויו מהאישום מטעמי הגנה מן הצדק תידחה; בקשת הנאשם לזיכויו מהאישום בשל אי-הוכחת האשמה לכאורה תוגש ותידון לאלתר הגם שפרשת התביעה לגבי יתר הנאשמים, המתקרבת לסיומה, טרם הסתיימה; ויוגשו על ידי המאשימה מסמכים רפואיים הנוגעים לאישום. ניתן אפוא בזאת תוקף של החלטה להסכמת הצדדים כאמור.

3. הצדדים הגישו טענות בכתב לגבי הבקשה לזיכוי הנאשם בשל אי-הוכחת האשמה לכאורה, והוסיפו וטענו בעל-פה לגביה בדיונים שהתקיימו בימים 5.8.20 ו-12.8.20.

4. האישום מייחס לנאשם, יחד עם נאשמים נוספים, עבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע לפי סעיף 411 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) ועבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. האישום נחלק לשניים. בחלק הראשון נטען לגבי הכנת הנאשם על ידי נאשמים 2 ו-3 לקראת חקירתו הצפויה ב"פרשיית מעשה ניסים" תוך שימוש בחומרים מסווגים שהתקבלו שלא כדין מנאשם 1, ששירת כקצין חקירות בדרגת רב-פקד ביחידה הארצית למאבק בפשיעה הכלכלית ושימש גורם מקצועי מייעץ בפרשייה הנ"ל. החלק השני של האישום עוסק בטענה בדבר מתן התראה לנאשם 4 על מועד מעצרו המתוכנן ביום 7.5.14; ולאחר שמועד זה נדחה בשל כך שהנאשם התאשפז באותו היום בבית החולים "הדסה עין כרם" – על מועד מעצרו המתוכנן מחדש ביום 20.5.14.

5. הנאשם טוען כי אשמתו בשתי העבירות לא הוכחה אף לכאורה לגבי כל אחד משני חלקי האישום.

באשר לחלק הראשון, טוען הנאשם כי במהלך פרשת התביעה הוכח  כי חקירת "פרשיית מעשה ניסים" הייתה חקירה גלויה, ולא חקירה סמויה כנטען בכתב האישום; כי בכל הראיות שהובאו במסגרת פרשת התביעה לא מצויה הוכחה, ולו לכאורית, לתוכן הדברים שהוחלפו בינו לבין נאשם 2 בפגישה שהתקיימה במשרדו של נאשם 2, מה עוד שב"כ המאשימה הצהירה בבית המשפט כי המאשימה אינה יודעת מה נאמר בשיחות שקיימו נאשמים 2 ו-3 עם הנאשם, לרבות במהלך פגישותיהם עמו בבודפשט ולאחר מכן במשרדם בישראל; כי אין בראיות התביעה אף לא ראיה לכאורית לכך שהנאשם היה מודע לדברים שהוחלפו בין נאשם 1 לבין נאשם 2; ואין בנמצא ראיה לכאורית לא לכך שנאשמים 2 ו-3 תדרכו את הנאשם בבודפשט לקראת חקירתו, ולא כל שכן לכך שהנאשם היה מודע לכך שנאשמים 2 ו-3 עושים שימוש בחומרים אסורים.

באשר לחלק השני, טוען הנאשם כי המאשימה לא הוכיחה אף לכאורה כי הודעת הווטסאפ שנאשם 1 כתב ביום 4.5.14 לעדת המדינה ע', מזכירתו של נאשם 2, הגיעה לידיעתו של הנאשם. כפועל יוצא, אף שבאותה הודעה נכתב על ידי נאשם 1: "יש למצוא בעיה בלב ולאשפז כי ברביעי בבוקר הוא מקבל דפיקות בדלת"; ואף שביום רביעי (7.5.14) הנאשם אכן היה מאושפז בבית החולים – אין בראיות התביעה ראיה לכאורה לכך שפניית הנאשם לבית החולים סמוך ליום 7.5.14 עקב כך שהרגיש שלא בטוב, הייתה קשורה באופן כלשהו לעצה שקיבל ממאן דהוא. בהעדר קשר סיבתי בין הודעת הווטסאפ שכתב נאשם 1 ל-ע' לבין אשפוזו של הנאשם, ומשלא נטען בכתב האישום כי האשפוז היה פיקטיבי, לא הוכחה אף לכאורה אשמתו של הנאשם בשיבוש מהלכי משפט, שכן עבירה זו דורשת יסוד מיוחד של כוונה למנוע או להכשיל חקירה פלילית.

6. המאשימה טוענת כי יש לדחות את בקשת הנאשם. לשיטתה, במסגרת פרשת התביעה הובאו על ידה ראיות ישירות להוכחת היסודות העובדתיים של העבירות המיוחסות לנאשם. לצד זה, הראיות המבססות את קיומו של יסוד נפשי אצל הנאשם בשתי העבירות המיוחסות לו הנן ראיות נסיבתיות. ראיות אלו אינן מוכיחות במישרין את העובדות הטעונות הוכחה, אלא מוכיחות עובדות אחרות אשר מהן ניתן להסיק מסקנה בדבר התקיימות היסוד הנפשי של הנאשם. משכך, ובהתחשב בכך שזיכוי בשל אי-הוכחת האשמה אף לכאורה אינו אפשרי מקום בו מצויה מערכת ראיות ראשונית לגבי היסודות המרכזיים של האישום, גם אם אלו ראיות דלות ובסיסיות, הרי שיש לראות את המאשימה כמי שעמדה בנטל הטקטי של העברת חובת הבאת הראיות אל הנאשם על מנת שיסתור את המשקל הלכאורי שראיות התביעה מקימות לחובתו.

7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת הנאשם. הנמקתי להלן תוצג במידת הקיצור הראויה לשלב בו מצוי ההליך, וכדברי השופט מ' שמגר בע"פ 732/76 כחלון נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 170, 181 (1977)): "מאחר והגעתי לכלל מסקנה, כי מן הדין להמשיך בהליכים על פי האישום המקורי מן השלב בו נפסקו, טוב אעשה אם לא אכנס כאן לניתוח מפורט יותר של הראיות ושל המשמעות המשפטית העולה מהן, כי אין זה השלב ההולם לכך".