החלטה בבקשת דחיה על הסף של תביעה שעניינה סכסוך על נכס בין בני זוג לשעבר

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (כב' השופטת ורד שביט פינקלשטיין, בתמ"ש 9496-02-19), מיום 12.9.20, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לסילוק התביעה נגדם על הסף מחמת התיישנות ושיהוי.

העובדות הצריכות לעניין

לפני ביהמ"ש קמא מתבררת תביעה אותה הגיש המשיב הנוגעת לזכויות בעלות בדירה בגבעתיים הרשומה בחלקים שווים על שמו ועל שם המבקשת 1 (להלן: "המבקשת"). במסגרת תביעתו עותר המשיב להורות כי למבקשת אין זכויות בדירה זו וכי כל הזכויות בדירה שייכות לו בלבד.

המבקש 2 הינו צד שלישי אשר רכש את זכויותיה של המבקשת (מחצית) בדירה, ועל כן צורף ע"י ביהמ"ש קמא לתביעה בהתאם לסעיף 6 (ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995.

המבקשים הגישו לפני ביהמ"ש קמא בקשה לסילוק התביעה על הסף. המבקשים טענו כי הבעלות בדירה הועברה לידי המבקשת בשנת 1971, קרי לפני למעלה מ- 40 שנים ובמהלך כל השנים המשיב לא עשה דבר בקשר לזכויותיו בדירה, ועל כן התביעה התיישנה ויש לדחות את התביעה על הסף.

מנגד, טען המשיב כי יש לדחות את הבקשה ממכלול הטענות, ואלו הן:

לטענת המשיב, המבקשת היתה בת זוגו בעת רכישת הזכויות בדירה, עזבה את הארץ לפני כ – 40 שנה ובמהלך כל אותן שנים היה נתק ביניהם, כאשר הוא לא הצליח לאתר את המבקשת שהתגוררה בחו"ל. כן טען המשיב כי הרישום ע"ש המבקשת היה פורמלי בלבד. כן לטענת המשיב, הוא זה שרכש את הדירה מכספו אולם רשם אותה גם ע"ש המבקשת מתוך כוונה להינשא לה וכי המבקשת הפרה את הבטחתה כלפיו להינשא לו, נטשה אותו ועברה לחו"ל ובמשך כ – 40 שנים הצדדים כלל לא היו בקשר והמשיב לא ידע היכן היא שוהה. עוד לדברי המשיב רק בשנת 2014 בעקבות התגבשות פרוייקט תמ"א בבניין אשר הצריך את חתימת בעלי הזכויות בדירה לצורך ביצוע הפרוייקט, התעורר הצורך באיתור המבקשת לצורך קבלת הסכמתה לביצוע פרוייקט מאחר והיא רשומה כבעלת זכויות בדירה.   המשיב הוסיף וטען כי למבקשת אין כל זכויות בדירה מאחר והיא הפרה הבטחת נישואין, נטשה אותו  ועזבה את הארץ ובמהלך השנים לא היה להם כל קשר. כן טען המשיב יש לבטל את ההסכם מכוחו העניק למבקשת את מחצית הזכויות בדירה בשל הטעיה, טעות והיעדר תום לב, שכן ההסכם נחתם בהסתמך על כך שהצדדים התכוונו להינשא ולחיות יחד חיי נישואין אולם בסופו של יום המבקשת נטשה אותו והוא לא שמע ממנה במשך כ – 40 שנה. לחילופין, טען המשיב כי יש להורות על ביטול הסכם המתנה מחמת התנהגות מחפירה של מקבל המתנה – המבקשת.

בנוסף טען המשיב כי הימנעותה של המבקשת ליצור קשר כלשהו בנוגע לדירה, במשך 40 שנה מעידה כי ויתרה על זכויותיה בנוגע לדירה. לגישתו, עילת התביעה נוצרה רק בשנת 2016 עת פנתה המבקשת למבקש 2, או אז התברר למשיב כי המבקשת מכרה את חלקה למבקש 2 ועפ"י הדיווח ברשויות המס היא נמכרה בסכום של  כ – 300,000 ₪ כאשר לדבריו, שווי הדירה עומד על כ – 2.7 מיליון ₪, דבר שמעורר חשד בנוגע לאמיתות העסקה. 

ביום 12.9.20 ניתנה החלטת ביהמ"ש קמא בבקשה. ביהמ"ש קמא מצא לדחות את הבקשה משסבר כי ללא הכרעה במחלוקות עובדתיות שעניינן אמור להתברר במשפט, לא ניתן להכריע כי התביעה התיישנה. ביהמ"ש קמא עמד על כך שמהמשיב יידרש רף הוכחה גבוה ביותר כדי להוכיח את תביעתו אך "עם זאת, על מנת ליתן למשיב את יומו בבית המשפט ועל אף  שחלפו  למעלה מ – 40 שנים בנסיבות יוצאות דופן של תיק זה בנוגע למערכת היחסים בין הצדדים, אשר התרשמתי כי "רב הנסתר על הגלוי ובנסיבות בהן המבקשת כלל לא התגוררה בארץ ולא היתה בקשר עם המשיב או הביעה דעתה בצורה כל שהיא בנוגע לזכויותיה בנכס במשך למעלה מ – 40 שנה וכאשר המחלוקת בין הצדדים התעוררה רק בעקבות ביצוע פרויקט תמ"א יש לברר לגופו של עניין את המחלוקת בין הצדדים על מנת שלא תיגרע זכותו של אף צד.  " (ס' 19 להחלטה).

במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי, הנפרשת על פני 14 עמודים, מנסים המבקשים לשכנע כי שגה ביהמ"ש קמא בהחלטתו זו. המבקשים מתייחסים לכל נימוק ונימוק שניתן על-ידי בית המשפט קמא בהחלטתו ולגישתם כל הנימוקים שהובאו בהחלטה "מתייחסים למחלוקות העובדתיות והמשפטיות ביחס לגופה של התביעה ולא לסוגיית ההתיישנות והמועד בו נולדה עילת התביעה, שזו הסוגיה היחידה שהיה על בית המשפט קמא לבחון לצורך הכרעה בבקשת הסילוק." לטענת המבקשים, גם אם קיימת מחלוקת עובדתית ומשפטית באשר למועד בו נולדה עילת התביעה, אזי ככל ובחינת המחלוקת הנה פשוטה, היה על בית המשפט קמא לבחון את טענת ההתיישנות כטענת סף ובהתאם לפסיקה אף ניתן לערוך בירור עובדתי קצר ומעין "משפט זוטא" בעניין.