החלטה בבקשת אם למינוי פסיכולוג/פסיכיאטר בתיק ניכור הורי

ראשיתה של הפרשה שלפניי התנכרות של קטין לאמו ולא אחת ולא שתיים הבעתי דאגה עמוקה בשל הפסקת הטיפול התרופתי בקטין שבוצעה על-ידי האב, בלא היוועצות רפואית של ממש.

בהחלטה קודמת הסברתי כי אין די לי בסברתו של רופא המשפחה כי יכול והקטין יסתדר ללא טיפול תרופתי ולמעשה קשה היה לי להאמין שהטיפול התרופתי הקבוע שקיבל הקטין נתן על-ידי מי שנתן את הטיפול התרופתי הרגשי כלאחר יד.

ילדים חרדתיים הופכים לא רק לפגיעים יותר על-ידי הורה מנכר, הם פגיעים באופן כללי וחרדות אין טבען שהן חולפות כלאחר יד ואין ספק שטיפול תרופתי אנטי חרדתי יש בו ברוב המקרים כדי להועיל.

דומני שהחלטות קודמות בכאן אשר ביקשו מן האפוטרופא לדין לבחון את הצורך בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי אף לצורך מתן תרופות מדברות בעד עצמן.

והנה, אשר יגורתי בא לי – אך הפנים האב את הצורך בשמירה על קשר הדוק של הקטין עם אמו לא מעט בעזרת באת כוח האב, כנראה והנה התהפכו להן היוצרות – במקום אחד קמה החרדה ו"היכתה" בקטין וממנו למעשה בכולנו ואותה חרדה משמשת כיום, שוב, תוך הסתתרות מאחורי גבו של הקטין טענות קשות לגבי הקשר עם האב, אם בכלל.

ניכור הורי אינו נרפא על-ידי ניכור נגדי וכבר אמרתי שקטין, גם קטין הסובל מבעיות רגשיות אינו רשאי "להתגרש" מהוריו ואם יש לו בעיות רגשיות, יטופלו הבעיות הרגשיות בכל דרך ראויה ונאותה אך לא בהכחדת הקשר עם ההורה האחר, אם אין מדובר בהורה פוגעני.

כפי שאמרתי בהחלטה קודמת, האפוטרופא לגוף אינה נזקקת להסכמת ההורים או מי מהם כדי ליצור את הקשר הטיפולי בין קטין לבין פסיכיאטר ו/או פסיכולוג, כטוב בעיניה ומי שרוצה למנוע ממנה לעשות כן עליו הנטל "לעצור" את האפוטרופא לגוף.

אין מחלוקת בין ההורים כי לקטין קיימת לעת הזו בעיה. בעיה של חרדות, אולי אף בעיות נוספות ומקובלת עלי לחלוטין אף עמדת האפוטרופא לגוף לעניין הצורך הדחוף והמיידי בטיפול, הן פסיכולוגי והן פסיכיאטרי ומשכך, מורה אני לצדדים לשתף פעולה עם גורמי המקצוע שבחרה האפוטרופא לגוף ובחירתה אינה בלתי סבירה. מצופה היה מן האם שכרגע אוחזת למעשה היא בקטין, לשתף פעולה.

והנה, כדרכו של עולם והדברים מוכרים לנו ממצבי נתק בקשר בין אחד ההורים לבין ההורה האחר, עתה מספרת האם שיש עוד לבחון את טיב ההתמחויות השונות, אולי להחליף פסיכולוג או פסיכיאטר, אולי לא יטפל הפסיכיאטר אלא רק יחווה דעתו.