לפניי בקשה של עורכי הדין המייצגים, להמשיך במתווה הפשרה שהוצג ע"י בית המשפט בעניין גבעת עמל, על אף התנגדות התובעים המייצגים עצמם, ובהעדר תובעים מייצגים אחרים. כדי להכריע בבקשה אעמוד בקצרה, להלן, על השתלשלות העניינים בתיק זה.
- רקע הדברים וההליך עד כה
ביום 17.4.16 הוגשה התובענה שלפניי ובקשה לאשרה כייצוגית. בתובענה ובבקשת האישור נטען כי המדינה נתנה לתושבי גבעת עמל, שעלו על הקרקע בשנת 1947, הבטחה שלטונית ולפיה תדאג לשכנם במקום אליו נשלחו, היינו בגבעת עמל עצמה וכי תדאג לזכויות הקנייניות של התושבים, שעלו על הקרקע בשנת 1947. כן נתבעים נזקים שגרמו המדינה ועיריית תל אביב יפו לתושבים בשל מגורים במשך שנים ללא תשתיות מתאימות. התובענה הוגשה על סך 400 מיליוני שקלים.
הקבוצה המיוצגת הוגדרה כך : "כל המשפחות אשר התגוררו וגרות בגבעת עמל לדורותיהם החל משנת 1949". בסעיף 527 לבקשת האישור מובהר מדוע יעיל יהיה לנהל את התובענה כייצוגית, בזו הלשון: "נסיבות המקרה הנדון ממלאות את הדרישה הקלאסית אשר עמדה בבסיס הליך הייצוגי, תושבי גבעת עמל לדורותיהם, אלא שגורשו מהשכונה תמורת צרור נקוב, אלה מהם שהתעייפו תש כוחם ודלו משאביהם ואלה שנאלצים היום לשאת בעול מאבק משפטי ארוך. כל אלה ראוי כי יהיו מיוצגים בהליך התובענה הייצוגית המפורט לעיל".
לבקשה, הכוללת 542 סעיפים ומשתרעת על למעלה ממאה עמודים, מצורפים תצהירים של גב' אלפסי ושל מר יוסי כהן. התצהיר הוא העתק של הבקשה עצמה, וכולל אף הוא 542 סעיפים. גב' אלפסי ומר כהן מצהירים כי האמור בתצהיריהם ידוע להם מידיעה אישית או ממסמכים שנמסרו לעיונם. עוד מצהירים גב' אלפסי ומר כהן כי הטענות המשפטיות בתצהיר הן על פי ייעוץ משפטי שקיבלו מבאי כוחם.
ביום 19.6.16 פנתה גב' אלפסי עצמה במכתב אישי, הנושא אך את חתימתה, לנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, כב' השופט איתן אורנשטיין. מפאת חשיבות המכתב לבקשה שלפניי אביא אותו כלשונו (ההדגשות אינן במקור):
"בתאריך 17.4.16 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לאישור תובענה ייצוגית (ת"צ 2985104/16 – אלפסי נ' רשות מקרקעי ישראל).
הבקשה הוגשה ע"י הח"מ ומר יוסי כהן תושבי גבעת עמל. הבקשה פורשת את סיפור העוול אשר נעשה לתושבי גבעת עמל במשך עשרות שנים ע"י המוסדות ובכלל זה, רשות מקרקעי ישראל ועיריית תל-אביב-יפו.
התביעה תובעת את הנזקים הממוניים והנזקים הלא ממוניים של עשרות משפחות אשר עברו להתגורר בשכונת גבעת עמל בהוראתם הישירה של המוסדות הממלכתיים בשנת 1949 ומאז הם נתונים להתנכלות שיטתית, תביעות משפטיות, פינויים ואי הכרה עקבית בזכויותיהם.
חשיבותה הגדולה של התובענה אינה רק לתושבי גבעת עמל, עיני תושבי שכונות רבות ברחבי הארץ אשר הודרו מזכויותיהם הקנייניות ונאבקים היום להכרה ופיצוי נשואות לתובענה זו ולתוצאותיה.
למרות האמור לעיל, ובחלוף כמעט חודשיים ימים מאז הוגשה הבקשה טרם מונה שופט/ת לדון בבקשה. הננו מבקשים בזאת את בדיקת כב' נשיא בית המשפט המחוזי בניסיון לברר ולהאיץ את מינוי השופט/ת אשר ידון בבקשה החשובה".
בעקבות מכתב זה הועבר התיק לדיון לפניי. כדי לאפשר דיון, ולו ראשוני בתובענה עוד לפני פגרת הקיץ, הוריתי למשיבות להגיש תגובה עד ליום 10.7.16 וקבעתי דיון מקדמי בבקשת האישור ליום 19.7.16. המשיבות טענו בתגובותיהן הראשוניות כי דין התובענה סילוק על הסף, ובעיקר כי תובענה זו אינה עומדת בתנאים לאישורה כתובענה ייצוגית. בעקבות בקשת המשיבות הוספתי וקבעתי כי יותר להם להשלים את תגובתן, ככל שיהיה בכך צורך, לאחר הדיון המקדמי. ביום 19.7.16 התקיים הדיון בבקשה. הדיון הוקלט בשל שביתת הקלדניות כך שפרטי ההצעה הובאו במלואם.
באותו דיון הצעתי מתווה פשרה שיכיר בזכותן של המשפחות שהתיישבו במקום במהלך מלחמת השחרור, לקבל פיצוי. ציינתי כי מי שלטעמי זכאי לסעד הן אותן משפחות שיושבו במקום במהלך הקרבות, תושבים שגרו בשכונות הדרומיות של תל אביב שהופצצו באותה עת. ציינתי (בעמ' 8 לפר' ש' 15-20): "מי שבאמת זכאי לתרופה או לסעד...באופן עקרוני, באופן מהותי, הם אלה שיישבו אותם שם". הוספתי וציינתי כי: "אם המדינה מיישבת אנשים במקום מסוים, אז היא צריכה להיות אחראית להם, ואחר כך לדאוג להם". עמדתי על כך שניתנו התחייבויות כאלו בכתב. עוד ציינתי כי הצעתי את מתווה הפשרה לאור תחושות הקיפוח של המתיישבים והצורך "לסגור את הפצע הזה ולרפא אותו" (עמ' 19 לפר' ש' 2). עמדתי על כך כי המתווה המוצע "ייעשה צדק הסטורי" עם אותן משפחות שהגיעו למקום.
בפרוטוקול הדיון פרשתי את המתווה הראוי בעיני לתשלום פיצוי כאמור. כיון שיכול היה להתעורר קושי באיתור המשפחות שהגיעו למקום במהלך המלחמה, עוד לפני קום המדינה, הצעתי לצדדים כי פיצוי במתווה המוצע יינתן רק לאותן משפחות שהתיישבו במקום עד שנת 1961. לאחר קום המדינה ניתנה התחייבות של ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון ז"ל, ליישב את המשפחות שעברו לגבעת עמל במהלך הקרבות בבתי קבע במקום. בשנת 1961 התקבלה החלטה למכור חלק עיקרי מקרקעות גבעת עמל לב.פ. פיתוח, חברת בת של סולל בונה. בהסכם שנחתם ביום 24.2.61 הוכרה זכותם של תושבי גבעת עמל למגורים ושיכון במקום. בשלב זה התגוררו בגבעת עמל הן משפחות המתיישבים הראשונים הן משפחות בודדות נוספות, אך ההסכם משנת 1961 לא ערך הבחנה ביניהם. על פי המסמכים ככל הנראה היו במקום באותו שלב בין מאה למאה ועשרים משפחות, רובן המשפחות שיושבו במקום בשנת 47 או בסמוך לכך. לאחר מועד זה הגיעו משפחות רבות נוספים למקום, עד שבשנת 1965, העירייה במזכר פנימי מציינת כי יש במקום כ-350 משפחות. לאור זאת הצעתי כי המועד הקובע לזכאות לפיצוי יהיה יום חתימת ההסכם, 24.2.61, והפיצוי יינתן רק למשפחות שהתגוררו במקום באותה עת.
ציינתי כי לו היה מתקיים ההסכם, אזי בסמוך לשנת 61, כל אחת מהמשפחות שהיו במקום הייתה מקבלת דירה בגבעת עמל, ומאותו שלב היה מדובר בנכס שהיה עובר במשפחה. על כן הצעתי כי כל משפחה גרעינית שהייתה במקום עובר להסכם עם ב.פ פיתוח, תקבל פיצוי בשווי דירה בגודל ובשווי ממוצע באזור, בניכוי של פיצויים ששולמו, אם שולמו לחלק מאותן משפחות בעבר. הדגשתי כי ככל ששולמו פיצויים למי שהגיע למקום לאחר המועד הקובע, פיצויים אלו לא יופחתו מסכום הפיצוי.
הבהרתי כי אמנם מדובר בהסדר מורכב ליישום, אך ניתן, לדעתי, לבצעו באמצעות ועדה של מומחים הכוללים עורכי דין, שמאים ורואי חשבון, שיבחנו הן את הזכאות לפיצוי, הן את גודלה ושוויה של דירה ממוצעת באזור, הן יעריכו וישערכו סכומי פיצוי ששולמו בעבר. הבהרתי כי אין מקום להיכנס לפרטי ההסדר עד שתתקבל הסכמה עקרונית של כל הנוגעים בדבר.