החלטה בבקשה לפסילת מותב ולו מחמת מראית פני הצדק

בפניי בקשה לפסלות מותב. 

המערערים (המבקשים בבקשה זו) הגישו בקשת פסלות, ולו מחמת מראית פני הצדק, וזאת נוכח החלטה שניתנה על ידי מותב זה בבקשה לעיקול זמני בהתאם לסעיף 194 לפקודת מס הכנסה כנגד המערערים במסגרת ע"מ 50109-08-16 פקיד שומה יא"ל נ' בלולו (11.12.2016)). במסגרת ההחלטה אושרה בקשת המשיב להטיל עיקולים על נכסי המערערים במסגרת הסעד הזמני שהתבקש על ידה (להלן: "ההחלטה").

ההחלטה אושרה על ידי בית המשפט העליון והסעד הזמני שניתן נותר על כנו (ראו: ע"א 1367/17 בלולו שמעון נ' היחידה הארצית לשומה - מדינת ישראל (18.07.2017)).

לטענת המערערים, במסגרת ההחלטה הובעה דעה באשר לסבירות שומת המס שהוציא המשיב למערערים וכן הובעה דעה על מערער מס' 1 באופן המקים חשש של ממש לפיו דעתו של המותב "נעולה" ומגובשת באופן העלול להביא למשוא פנים בניהול המשפט.

המשיב, אשר הגיש תשובה לבקשה, מתנגד לפסילת המותב.

למערערים ניתנה הזדמנות להגיב על תשובת המשיב.

לאחר ששקלתי את הבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחותה. להלן נימוקיי.

כללי

1. סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".
2. בקשה לפסלות שופט היא בקשה שיש לבססה בתשתית משמעותית: "חשדות, תחושות והשערות, הנעדרים בסיס עובדתי מעבר לאמירתם, אינם יכולים לשמש בסיס לטענת פסלות" (ראו: ע"א 10064/08 עו"ד יגאל גיל נ' נעמי גל (18.12.2008)).
3. המבחן באמצעותו יש לבחון את "החשש הממשי למשוא פנים" הוא קיומה של "אפשרות ממשית" להבדיל מ"חשש סביר". משמעותו של מבחן זה היא "שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאוד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה" (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375 (1975)).
4. המערערים טוענים כי, ההחלטה מלמדת "על הלך רוח שלא בנקל יבוא לכלל שינוי" (ראו סעיף 16 לבקשה), אך בטענה שכזו אין די. על המערערים להראות כי ההחלטה מבססת חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים (וראו גם: ע"א 3639/16 חברת אולמי אחים סעיד אל-דאהוד בע"מ נ' אולמות ומסעדות דאוד 2001 בע"מ (17.05.2016)).

השאלה, אם נבצר מהשופט לדון ולהחליט באופן אובייקטיבי, אינה מוכרעת לפי התרשמותו הסובייקטיבית של בעל הדין, אף לא לפי מראית פני הדברים בעיני הציבור הרחב, אלא לפי שיקול דעתו המקצועי והערכתו האובייקטיבית של בית המשפט המחליט בשאלת הפסלות (בג"ץ 2148/94 אמנון גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון ויושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, השופט מאיר שמגר, פ"ד מח(3) 573, פס' 9 לפסק דינו של כב' השופט י' זמיר (1994)).

5. ועוד, העובדה שיש לשופט דעה בעניין נושא המשפט, אף אם התגבשה אצלו בהליך קודם בין אותם צדדים, אין בה לבדה להקים עילת פסלות.

לשם פסלות שופט צריך להראות כי יש לשופט "דעה קדומה" ובנוסף לכך להראות כי אין סיכוי ממשי כי דעתו של השופט תשתנה במהלך המשפט. רק אז ניתן יהיה לומר כי דעתו של השופט "נעולה" ואין הוא "פתוח לשכנוע ולשינוי", באופן שמצדיק את פסלותו מלשבת בדין.

משמעות הדברים היא, כי יש להבחין בין דעה קודמת של שופט, שהיא לגיטימית וטבעית ואין בה כדי להביא לפסלותו, לבין דעה קדומה של שופט, שאינה לגיטימית כל עוד הוכח כי היא נעלה את ליבו.

6. כך באופן כללי וכך במיוחד כאשר ההחלטה שניתנה עניינה היה הכרעה בבקשה לסעד זמני.

הכלל הנוהג במקרים שבהם שופט דן בבקשה לסעד זמני ולאחר מכן דן גם בתיק העיקרי הוא כי, ככלל, אין בדיון בסעד הזמני ובהחלטה שנתקבלה במסגרתו כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בדיון בתיק העיקרי, ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו.