החלטה בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט בשל הפרת הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בבאר שבע (כבוד השופטת נעם חת מקוב) מיום 19.05.20, בת"א 6011-07-11 לפיה הורה דחיית הבקשה שהגישו המבקשים לפי פקודת בזיון בית המשפט, תוך קביעה ולפיה לא נכון יהיה לברר את המחלוקת נשוא הבקשה במסגרת הליך של ביזיון וזאת לאור הצורך בבירור מעמיק יותר בנסיבות הקשורות להסכם הפשרה שקיבל תוקף פסק דין, בירור שראוי להיעשות בהליך "פחות חמור" כלשון בית המשפט קמא.

לאחר ששקלתי את הבקשה על נימוקי ונספחיה, כמו גם לאחר עיון בתיק קמא, מסקנתי הינה שיש להורות על דחיית הבקשה ללא תשובה בהתאם לתקנה 406(א)לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

ברקע הדברים, תביעה שהגיש המשיב 1, מושב אוהד, לסילוק יד המבקשים שהינם תושבי המשיב 2, מושב עמיעוז, ממקרקעין שבהם החזיקו, ומחזיקים עד היום, שהזכויות בהם הינם של מושב אוהד. מושב עמיעוז אף הוא היה נתבע שכן כעולה מכתב התביעה המתוקן, אפשר בין היתר למבקשים את השימוש במקרקעין. נתבע נוסף היתה רשות מקרקעי ישראל כמי שהינה בעלת המקרקעין והגורם האמור להסדיר את החכרתם והשימוש בהם. הצדדים הגיעו להסכם פשרה בדבר המקרקעין מושא התביעה, תוך התייחסות לגבולות שבין המושבים, והמענה לחריגה ל"רעת" מושב אוהד. בין היתר כלל הסכם הפשרה התייחסות להעמדת שטח חלופי לטובת מושב אוהד, כמו גם לתשלום שנתי בשל השימוש שנעשה בידי מי ממושב עמיעוז בסך 15,000 ₪ לשנה, כאשר ישנה התייחסות לאפשרות ולפיה יהיו "חילופי שטחים" בין המושבים כמו גם להסדר אחר בין הרשות למושבים כאשר הצדדים התחייבו לקדם ולפעול לתיקון מפות המשבצת הרלבנטיות ובכול הנוגע לחריגות שבגבולות "משבצת" המקרקעין בין המושבים. ביום 31.12.12, ניתן תוקף פסק דין להסכם הפשרה עליו הגיעו הצדדים, (כב' השופט עידו רוזין).

חלפו שנים, וביום 27.2.20, הגישו המבקשים בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. התברר כי למושב אוהד טענות נגד מושב עמיעוז בקשר למקרקעין, וכעולה מהבקשה, המושב מתכוון לבטל את אותו הסכם פשרה, בשל הפרתו ובין היתר בשל כך שמושב עמיעוז אינו משלם את הסכום הכספי שנקבע לפי ההסכם שעליו לשלמו וטענות אודות כך שמדובר בהסכם לתקופת ביניים כמו גם טענות נוספות. בבקשה מוזכר הליך אחר שבו נקטו המבקשים נ' מושב אוהד, תוך הפנייה לת"א 46710-11-18 (מחוזי מרכז), שם הוגשה בין היתר על ידי המבקש 1, תביעה כספית על סך כ- 39,000,000 ₪ נ' מושב אוהד ואחר, וכטענת המבקשים, לאור התביעה שהוגשה, מושב אוהד יעשה הכול על מנת לפגוע בזכויות המבקשים במיוחד במבקש 1. המבקשים טענו כי מושב אוהד סירב לחתום על הסמכתו לבקשת המבקשים להיתרי בניה במקרקעין שבמחלוקות.

בית המשפט קמא ביקש תגובות, אפשר תשובה, השלמת טיעונים וקבע דיון בפניו ליום 19.5.20, בסופו, ניתנה החלטתו מושא בקשת רשות ערעור זו, הדוחה את הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, תוך הפנית המבקשים להליכים רגילים. בהחלטתו, פירט בית המשפט קמא את השתלשלות הדברים, ובהמשך קבע כי: "במצב זה בו קיימת יריעה רחבה של סכסוכים ומחלוקות שהביאו למצב בו לא חתם מושב אוהד על הבקשה להיתרי בניה של המבקשים, אני סבורה כי ההליך שנקטו המבקשים אינו ההליך המתאים". בית המשפט קמא הפנה לכך שבקשה לפי הפקודה הינה הליך מעין פלילי, כהליך שיש לנקוט רק שאין מחלוקת משמעותית וכנה לגבי ההפרה והמעשה שיש לעשות כתוצאה ממנה, כמו גם שלא ניתן להגיע לתוצאה בדרך אחרת. כקביעת בית המשפט קמא, בירור המחלוקת שבין הצדדים ראוי שיעשה בהליך "פחות חמור" כלשונו, תוך שקבע כי מדובר במחלוקת אמיתית שיש לבררה, מחלוקת אודות הסכם הפשרה והנסיבות, מחלוקת שמצדיקה בירור מעמיק יותר מזה שבהליך לפי הפקודה, ועל כן סבר שלא יהיה מקום לחייב את המבקשים בהוצאות, הגם שבקשתם נדחתה.

יוסף כי אחר ההחלטה מושא בקשת רשות ערעור זו, הגיש מושב אוהד תביעה לביטול הסכם הפשרה שניתן לו כאמור תוקף פסק דין, וזאת בבית המשפט קמא, במסגרת הליך חדש, ת"א 55316-05-20.

טוענים המבקשים כי יש להתערב בהחלטה קמא, אשר מביאה לתוצאה קשה מנשוא, שכן מושב אוהד הפר בצורה בוטה וברורה פסק דין, ובית המשפט קמא נמנע מהעמדת הסעד היחיד העומד לרשות המבקשים, לצורך אכיפת פסק הדין ובכך נגרם עיוות דין חמור, ואף בכך הפך בית המשפט קמא את פסק דינו "לאות מתה", תוך מתן "תעודת הכשר" למושב אוהד להמשיך ולסכל את פסק הדין הפעם עם חותמת הכשרות של בית המשפט קמא, בבחינת "נבל ברשות התורה". במסגרת הבקשה מפרטים המבקשים את השתלשלות הדברים שהביאה לכך שהגישו את הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט ואת חוסר תום הלב הברור של מושב אוהד שהביא לבקשה. כשיטת המבקשים כל שבמחלוקת הינו עניינים משפטיים שאין כל מניעה מבירורם במסגרת בקשה לפי הפקודה.

מוסיפים המבקשים כי טענות מושב אוהד מקוממות שכן כיום מעלים הם השגות להסכם הפשרה שקיבל תוקף פסק דין, השגות שיכלו להעלות בזמן אמת ולא שנים לאחר הסכם הפשרה ופסק הדין. טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט קמא בכך שבמקום לאכוף את פסק הדין, הפנה את המבקשים להליך של אכיפת הסכם, והדבר פוגע באופן "אנוש" במעמדו של פסק דין שניתן, והקושי שיהיה לאור פסק הדין אם יוותר על כנו, לסמוך על פסק דין שכזה מלכתחילה. טוענים המבקשים כי טעה בית המשפט ביישום ההלכה הפסוקה בקשר להפעלת פקודת הביזיון ובקביעה שיש לברר את הסכסוך בדרך "חמורה פחות". טוענים המבקשים כי הסתמכו על פסק הדין שניתן ובית המשפט קמא לא נתן משקל להסתמכות זו, תוך הפנייה למספר הלכות משפטיות התומכות בטענותיהם לכך שהיה על בית המשפט קמא לדון בטענותיהם לגופם ולא להפנותם להליך אחר. הדברים מתחזקים כטענת המבקשים בסע' 11 להחלטה קמא ולפיה למרות שהתקבלה עמדתם של המבקשים, בפועל הפך בית המשפט קמא את היוצרות ולאור כך שגם בית המשפט קמא סבר שעל מושב אוהד היה להתריע על כוונותיו לאור הפסקת התשלומים מאת מושב עמיעוז. המבקשים מפנים את בית המשפט לעיין בתביעה החדשה שהגיש מושב אוהד ממנה עולה כוונת הזדון של המושב, תוך הפניה לכך שהגיע העת להעביר מסר מפורש ולפיו החלטות בית משפט יש לקיים, ולפיכך טענו כי יש לקבל הבקשה לדון בה כערעור ולקבל הערעור.

דיון