החלטה באשר לסמכויות רשם לענייני ירושה אל מול בית משפט לענייני משפחה

1.          עניינה של החלטה זו, הינה סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה, לעומת סמכותו העניינית של הרשם לענייני ירושה, לדון בתובענות לביטול צו ירושה/ צו קיום צוואה, אשר ניתנו על ידי הרשם לענייני ירושה.

2.         התיקים נשוא תע 104590/07 ותע 104591/01 הועברו על ידי הרשם לענייני ירושה לבימ"ש זה בהחלטת הרשם מיום 29.5.07. עניינם: בקשה סגורה למתן צו ירושה אחר המורישה, ותובענה חדשה לביטול צו הירושה.

            בנימוקי הרשם לענייני ירושה להעברת התיקים נכתב כדלקמן: "ניתן צו ירושה בתאריך 7.12.06 ע"י כבוד הרשם לענייני ירושה והוגשה בקשה לביטול הצו. עפ"י סעיף 67א(א)(8) לחוק הירושה התשכ"ה 1965, הסמכות לדון בבקשה מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה... אני מורה למזכירות הרשם לענייני ירושה להעביר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן".

            בהחלטתי מיום 13.6.07 הוריתי כדלקמן: "רשם הירושה מתבקש להבהיר את הנימוקים להעברת התיק לבית המשפט משסעיף 67א(א)(8) לחוק הירושה (מאחר ומדובר בבקשה לביטול צו ירושה), אינו רלוונטי...".

            בהבהרה, אשר הוגשה לתיק ביום 2.7.07 נכתב כדלקמן: "... הרשם לענייני ירושה בדיעה שראוי שבית המשפט, ולא הוא, ידון בבקשה לביטול צו ירושה, כך על פי המלצת ועדת הירושה בראשות כבוד השופט (כתוארו אז) יעקב טירקל, המלצה שקיבלה ביטוי בהצעת הקודקס האזרחי לפיה בקשה לביטול צו ירושה/ צו קיום צוואה  - אפילו ניתן הצו ע"י הרשם לענייני ירושה - תועבר להכרעת בית המשפט".

            אין צורך להרחיב, ודי אם יצוין כי אין ב"הבהרה" זו כדי לענות על הנדרש בהחלטתי.

על גבי "הבהרה" זו קבעתי מועד לדיון במעמד הצדדים ובנוכחות האפוטרופוס הכללי ליום 15.11.07. במועד הדיון, מששוב לא ניתן מענה לשאלת הסמכות העניינית של בית המשפט בבקשה דנא, הוריתי לנציגת האפוטרופוס הכללי אשר לאחר תיאום עם רשם הירושות מי יהיה המשיב לצורך ענייננו, להעביר הבהרה עניינית, מהותית לסיבת העברת ההליך לבימ"ש זה.

            ביום 2.1.08 הוגשה תגובת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, באמצעות עו"ד חוה לוי כדלקמן: "... ביום 29.5.07 ניתנה החלטה על ידי כב' הרשם לפיה תעבור הבקשה לבית המשפט. ביום 2.7.07 נתן כב' הרשם החלטה נוספת המבהירה את החלטתו הקודמת. הן על ההחלטה והן על ההבהרה לא הוגש ערעור ולפיכך, ב"כ היועמ"ש לממשלה אינו המשיב הנכון למתן תגובה".

            בנסיבות אלה, ומשלא צלחו המאמצים לקבלת הסבר ענייני ומהותי לסיבת העברת התובענות דנן לבית המשפט, קם הצורך במתן החלטה זו.

3.         הצהרה על זכויות יורשים, בירושה על פי דין ובירושה על פי צוואה, הינה בסמכותו של הרשם לענייני ירושה, בהתאם להוראת ס' 66(א) לחוק הירושה התשכ"ה 1965 (להלן: "חוק הירושה") . בית המשפט יידרש למתן צו ירושה או צו קיום צוואה, אך ורק בהתקיים הנסיבות כמפורט בס' 67א(א) לחוק הירושה, אשר כותרתו הינה " מתן צו ירושה וצו קיום על ידי בית המשפט" (ההדגשה אינה במקור, ט.ס.).

            בענייננו מצא לנכון הרשם לענייני ירושה להעביר את התובענה ל ביטול צו ירושה אשר ניתן על ידו, לבימ"ש זה ודווקא מכוח ס' 67א(א)(8) אשר הינו סעיף סל המאפשר לו להעביר בקשות אם ראה לנכון הרשם לעשות כן - אולם אין ספק, לאור כותרתו, נוסחו ומהותו של ס' 67א(א) -  כי סמכותו של הרשם לעניין ס' זה מוגבלת אך ורק לבקשות ל מתן צו ירושה או צו קיום צוואה, במאובחן מבקשות לביטול צווים.

            הבחנה זו ניתן ללמוד גם מקיומו של ס' ספציפי לעניין ביטול צווים, הוא ס' 72(א) לחוק הירושה, אשר זה נוסחו:

            "72. תיקון וביטול של צו ירושה ושל צו קיום

(א) נתן רשם לענייני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט".  

            מנוסח הסעיף עולה כי הרשם לענייני ירושה או בית המשפט רשאים, לפי בקשת מעוניין בדבר, כל אחד לגבי צווים שנתן, לתקן את הצווים או לבטלם, על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניהם במועד מתן הצו.

            לעניין זה ר' גם: תע 42350/04 (י-ם) א. נ' מ. (לא פורסם).

            סייג לסמכות זו של הרשם, מצויה בסיפא של הסעיף: הרשם לענייני ירושה רשאי להעביר בקשות לתיקון/ ביטול צווים מטעמי שיהוי: האם יכול היה מבקש הביטול להעלות את העובדה או הטענה מכוחה מבקש הוא את ביטול הצו לפני הינתנו; האם לא השתהה מבקש הביטול יתר על המידה, בהעלאת העובדה או הטענה מכוחה הוא מבקש את ביטול הצו, לאחר הינתנו. 

השימוש בשיקול הדעת של הרשם, אם להיזקק לבקשה לביטול חרף טענת השיהוי, יעשה תוך העמדת טענת השיהוי למבחן עובדתי ומשפטי. על הרשם לקיים דיון בבקשה ולאפשר חקירת המצהירים על תצהיריהם, תצהירים אשר מבקש הביטול חייב בהגשתם בהתאם לתקנה 27 לתקנות הירושה, התשנ"ח 1998. אחרת, ימצא הרשם כמי שלא מפעיל את שיקול דעתו "להיזקק" אם לאו, ומעביר את הבקשה לביהמ"ש כל אימת שנטענה טענת שיהוי, והרי לא זו לשון הוראת ס' 72(א) לחוק הירושה.

            לעניין זה ר': תע 7181/01 (ת"א) פלונית נ' אלמונים (לא פורסם).