החלטה 5627/14

1.        לפני בקשת רשות ערעור על          פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 14.8.2014 (עמ"ש 45040-07-14, סגנית הנשיא ש' דברת והשופטים ח' סלוטקי ו-י' צלקובניק). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקרית-גת מיום 16.7.2014 (תמ"ש 8783-06-14, השופטת פ' גילת-כהן) אשר הורה על השבת הילדה המשותפת למבקשת ולמשיב לארצות הברית על-פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 (להלן: חוק אמנת האג).

רקע והליכים קודמים

2.        המבקשת היא אזרחית ישראלית והמשיב הוא אזרח אמריקאי. השניים נישאו זו לזה בישראל ביום 17.5.2010, ובסמוך לאחר מכן עברו להתגורר במדינת ניו יורק שבארצות הברית. ביום 13.4.2011 נולדה למבקשת ולמשיב בת (להלן: הקטינה). בחודש נובמבר 2011 הגיעה המבקשת לביקור בישראל עם הקטינה. המשיב הגיע גם הוא לארץ במהלך חודש ינואר 2012. בסמוך לאחר מכן, ביום 22.1.2012 הגישה המבקשת תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי באשקלון ועקב כך הוצא למשיב צו עיכוב יציאה מן הארץ. למרות זאת, המשיב עזב את ישראל. לבסוף, החליטו השניים שלא להתגרש ולהמשיך לחיות כזוג נשוי, ובהמשך לכך, שבו המבקשת והקטינה לארצות הברית.

3.        ביום 11.2.2014 ערכו המבקשת והקטינה ביקור נוסף בישראל לצורך השתתפות בחתונת אחיה של המבקשת, וכמה ימים לאחר מכן הגיע לישראל גם המשיב. בעודה בארץ הגישה המבקשת תביעת גירושין נוספת בבית הדין הרבני באשקלון והודיעה למשיב כי אין בכוונתה להשיב את הקטינה לארצות הברית. בעקבות הגשת התביעה הוצא צו עיכוב יציאה נוסף נגד המשיב, אך לבסוף הוא חזר ביום 18.4.2014 לארצות הברית, גם זו הפעם שלא כדין (תוך שימוש בדרכון אמריקאי חדש שמספרו לא נזכר בצו שהוצא).

4.        ביום 5.6.2014 הגיש המשיב תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בקרית-גת להשבת הקטינה לארצות הברית מכוח חוק אמנת האג. ביום 16.7.2014 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את התביעה והורה על החזרתה של הקטינה לארצות הברית (תוך קביעת הוראות ותנאים לעניין זה). בפסק דינו עמד בית המשפט לענייני משפחה על כך שמקום מגוריה הרגיל של הקטינה היה בארצות הברית, בשים לב לכך ששם היא נולדה, שהיא בעלת אזרחות אמריקאית, וכן לכך שהיא חיה בארצות הברית במהלך רוב חייה. בית המשפט לענייני משפחה אף נתן משקל לעובדה שהמשיב והמבקשת חיו בארצות הברית מאז נישואיהם, למעט פרק הזמן הקצר שבו שהתה המבקשת בישראל. בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענתה של המבקשת לפיה כוונתם של שני הצדדים הייתה לשוב לישראל ולהשתקע בה, בהתבססו על עדויותיהם של המבקשת והמשיב בפניו. בית המשפט לענייני משפחה קבע שהמשיב והמבקשת אמנם סיכמו בעל-פה כי הם יעברו בשלב מסוים לישראל, אולם הוסיף כי סיכום זה הותנה בכך שהשניים יעבדו בארצות הברית ויחסכו כסף לשם כך – תנאי שבו המבקשת לא עמדה. בית המשפט לענייני משפחה עמד על כך שהמשיב אמנם ניהל מגעים עם נציגי הסוכנות היהודית בנוגע להליכי עלייה לישראל בין השנים 2011-2010, אך הוסיף כי אין במגעים אלה כדי להעיד על הסכמתו של המשיב להעתקת מקום מגוריה של הקטינה בחודש פברואר 2014. מכל מקום, בית המשפט לענייני משפחה הוסיף כי הצדדים לא ערכו כל פעולה משותפת לצורך השתקעות ארוכת טווח בישראל.

5.        בית המשפט לענייני משפחה קבע כי התנהלותה של המבקשת עלתה כדי הרחקה שלא כדין של הקטינה מארצות הברית, בהתאם למובנו של מונח זה בסעיף 3 לתוספת לחוק אמנת האג (להלן: אמנת האג). עוד נקבע כי לא הונח בסיס לתחולת החריגים שבסעיף 13 לאמנת האג, ובכלל זה חריג ההסכמה וההשלמה (המעוגן בסעיף 13(א) לאמנת האג). בית המשפט לענייני משפחה קבע עוד כי לא הוכחו טענותיה של המבקשת לפיהן המשיב נקט כלפיה באלימות פיזית ומינית, וממילא לא הונח בסיס לתחולת החריג שעניינו חשש חמור למצבו הפיזי או הפסיכולוגי של הילד (המעוגן בסעיף 13(ב) לאמנת האג).

6.        בית המשפט לענייני משפחה נדרש לעובדה שהמשיב הפר את צו היציאה שהוצא נגדו ואף לא התייצב לישיבות ההוכחות, למרות שבקשתו להשתחרר מישיבות אלה נדחתה. אולם, הוא הוסיף וקבע בעניין זה כי אין מקום לדחות את התביעה כולה (בהפניה לסעיף 295ט(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אלא לתת לכך ביטוי בדרך אחרת (בנסיבות העניין, בהימנעות מחיובה של המבקשת בהוצאות לטובתו של המשיב). כמו כן, בית המשפט לענייני משפחה אפשר למבקשת לערוך חקירה נגדית למשיב חרף היעדרותו, וחקירה כאמור נערכה באמצעות תוכנת "סקייפ". בסיכומם של דברים, נקבע כי על המבקשת לרכוש כרטיס טיסה עבור הקטינה ולהחזיר אותה לארצות הברית בתוך 10 ימים מיום מתן פסק הדין, בכפוף לכך שהמשיב יפקיד בנאמנות סך של 5,000 דולר של ארצות הברית לצורך הבטחת המדור של הקטינה ויתר הוצאותיה בחודשים הראשונים של החזרה. כן נקבע שסכום זה יועבר לידיה של המבקשת עם הגעתה של הקטינה לארצות הברית.

7.        המבקשת ערערה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה וביום 14.8.2014 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה נטועות במסכת העובדתית שנפרשה לפניו. במסגרת כך, בית המשפט המחוזי שב והצביע על הממצאים המעידים כי מקום מגוריה הרגיל של הקטינה הוא ארצות הברית. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיה של המבקשת כי המשיב לא הוכיח ברמה הנדרשת את הדין החל במדינת ניו-יורק, וקבע לעניין זה כי המבקשת כלל לא הכחישה את טענת המשיב לפיה הדין בארצות הברית אינו מאפשר הוצאת קטין מהמדינה ללא הסכמתו של ההורה בעל זכויות המשמורת. לבסוף, בית המשפט המחוזי דחה את טענותיה של המבקשת באשר לכך שהמשיב העיד באמצעות תוכנת "סקייפ". בית המשפט המחוזי קבע כי לא זו בלבד שבעת הרלוונטית המבקשת לא התנגדה למתן העדות במתכונת זו, אלא שלא היה מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין לגופם של דברים.

8.        המבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. ביום 20.8.2014 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה והורה על עיכוב ביצועו של פסק הדין עד להחלטה אחרת של בית משפט זה, ובלבד שבקשת הרשות לערער מטעם המבקשת תוגש עד ליום 21.8.2014.