בש"פ
בית המשפט העליון
|
5193-14
13/08/2014
|
בפני כבוד השופט :
א' שהם
|
- נגד - |
העוררים:
נביל אבו נג'מה
יארה אבו נג'מה עו"ד נפתלי ורצברגר
|
המשיבה:
מדינת ישראל עו"ד סיון רוסו
|
|
1. לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (מפי כב' השופט כ' מוסק), בתיק מ"ת 47463-06-14, מיום 2.7.2014, בגדרה שוחררו העוררים ממעצר בתנאים מגבילים.
עובדות כתב האישום שהוגש נגד העוררים
2. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים נטען כי העוררים, שהם בני זוג המתגוררים בשכונת שועפאט במזרח ירושלים, מחזיקים ביחד ברכב מסוג מאזדה 5, אשר נמצא בשימושם מיום 18.12.2012. בתאריך 3.6.2014 בסמוך לשעה 22:30, הגיעו העוררים ברכבם אל מחסום חיזמה. בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל, נערך חיפוש ברכב ונתגלה בתוכו סם מסוכן מסוג הירואין במשקל 1.9875 גרם נטו. כמו כן, נמצאו בתוך הגלגל הימני אחורי של הרכב מספר שקיות מוסלקות שהכילו בתוכן סם מסוכן מסוג הירואין במשקל כולל של 1.154.89 ק"ג נטו. בהתאם לעובדות אלה, יוחסה לעוררים עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים).
הבקשה למעצר העוררים עד לתום ההליכים בעניינם
3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים במשפטם. נטען כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לעוררים, ובראשן תפיסת הסם ברכבם של העוררים וכן התנהגות מפלילה של העוררים, עובר לתפיסת הסם ולאחריה. עוד נטען, כי קמה נגד העוררים עילת מעצר סטטוטורית בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. נטען בנוסף, כי לעורר 1 (להלן: העורר) הרשעות קודמות רבות, הכוללות, בין היתר, עבירות סמים שלא לצריכה עצמית, שוד, תקיפה, ועוד. העורר אף ריצה עונשי מאסר בפועל וביום 10.2.2011 נגזר דינו, במסגרת ת"פ 12727-08-10, ל-16 חודשי מאסר בפועל ול-9 חודשי מאסר על תנאי, שהם ברי הפעלה בתיק זה. לעוררת 2 (להלן: העוררת) אין עבר פלילי. עוד דווח כי ביום 13.6.2014 שוחררה העוררת על-ידי בית משפט השלום בירושלים, טרם הגשת כתב האישום נגד העוררים, למעצר בית מלא בביתה, תוך הפקדת 5,000 ₪ ומתן ערבויות נוספות. ביום 15.6.2014, שוחרר גם העורר למעצר בית מלא בבית אחיו, וגם שחרור זה הותנה בהפקדת סכום של 5,000 ₪ ומתן ערבויות נוספות. המשיבה טענה כי למרות שחרורם של העוררים לחלופת מעצר, הרי שלנוכח כמות הסם שהוחזקה על ידם ועברו הפלילי של העורר, יש מקום להורות על מעצרם עד לתום ההליכים במשפטם.
החלטת בית משפט קמא
4. בפתח החלטתו ציין בית משפט קמא כי המשיבה חזרה בה מבקשתה לעצור את העוררת עד לתום ההליכים, והיא מסכימה לשחרורה למעצר בית, תוך החמרה מסוימת של תנאי השחרור. אשר לעורר, המשיבה עומדת על דעתה כי יש לעוצרו עד לתום ההליכים בשל עברו הפלילי המכביד ובשל העובדה כי תלוי ועומד מעל לראשו עונש מאסר מותנה בר הפעלה. בהתייחסו לתשתית הראייתית שברשות המשיבה, עמד בית משפט קמא על פער מסוים בין חוות הדעת שניתנה במז"פ בהתייחס לחומר שנמצא בגלגל הרכב, לבין חוות דעת שניתנה על-ידי הגב' אלינה פרנו, רוקחת באגף לאכיפה ופיקוח במשרד הבריאות. בעוד שבחוות דעת משרד הבריאות נאמר כי בשקיות המוסלקות נתגלו חומרים מסוג פראצטמול וקפאין, המוכרים גם בחומרי דילול של הירואין, נקבע בחוות דעת מז"פ כי מדובר בהירואין במשקל 1.156.77 ק"ג נטו, מבלי שיש אזכור לחומרים הנוספים. בית משפט קמא קבע, על רקע שתי חוות דעת אלה, כי "קיימת אי בהירות באשר לטיב החומר שנמצא בשקיות שנמצאו בגלגל הרכב". בנסיבות אלה, ולמרות ההנחה כי החומר שנתפס ברכב הוחזק בידיעתם של העוררים, סבר בית משפט קמא כי אין מקום לעשות הבחנה כה חדה בין העוררים, כאשר העוררת תשהה במעצר בית ואילו העורר יעצר עד לתום ההליכים. לאור האמור, קבע בית משפט קמא כי תנאי שחרורה ממעצר של העוררת לא ישתנו, ואילו לגבי העורר נקבע כי בנוסף להפקדה בסך 5,000 ₪, הוא יפקיד 10,000 ₪ נוספים, וגם יתר הערבויות שניתנו על-ידו יוגדלו.
הערר