לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא) בהפ"ב 45636-10-14 מיום 9.12.2014, שבמסגרתו התקבלה בקשת המשיב לאישור פסק בוררות.
1. המבקש עוסק בהפעלה וניהול של מסעדה-חומוסיה בשם "חומוס ניהאד" בקרית ביאליק. ביום 24.11.2011 נחתם בין המבקש למשיב חוזה, שבמסגרתו נקבע כי המבקש ילווה למשיב סך של 120,000 ש"ח לתקופה של שנה, וכי המבקש יחזיר את ההלוואה תוך שנה ולא יאוחר מיום 23.11.2012 (להלן: החוזה או חוזה ההלוואה). בנוסף נקבע בחוזה כי למשיב ניתנת אופציה במהלך שנה זו להוסיף על סכום ההלוואה סך של 180,000 ש"ח, בתנאים מסוימים שיפורטו בחוזה המייסדים, "ובכך להיכנס בנעלי ניהאד לכל דבר ועניין בחומוסיה, ודורון [המשיב] יהא זכאי ל-50% מכל זכויות מהזכויות בעסק החומוסיה ול-50% מכל נכס מנכסי העסק". נקבע כי עם משלוח הודעה בכתב מטעם המשיב בדבר כוונתו לממש את האופציה, ייכנס לתוקפו חוזה המייסדים שנחתם בד בבד עם החוזה. עוד נקבע כי אם יודיע המשיב על רצונו במימוש האופציה, אזי לא יידרש המבקש להשיב את ההלוואה.
2. באותו היום (24.11.2011) נחתם בין הצדדים חוזה נוסף שכותרתו "חוזה מייסדים" (להלן: חוזה המייסדים). בחוזה זה נקבע כי הצדדים יקימו חברה פרטית שעיסוקה יהיה ניהול עסק של מסעדה, מכירה ושיווק של "חומוס ניהאד", והכל בכפוף לתנאים שפורטו בחוזה. בחוזה זה נכלל סעיף בוררות, לפיו "כל סכסוך ו/או מחלוקת בין הצדדים בכל הקשור והנובע לחוזה זה, פרשנותו ו/או ביצועו, וכן בכל הקשור והנובע לפעילות החברה ועסקיה, לרבות במערך היחסים בין הצדדים בינם לבין עצמם, יובא להכרעת בורר דן יחיד...", ונקבע כי הבורר ימונה בהסכמת שני הצדדים, וכי בהיעדר הסכמה ימונה על ידי ראש לשכת עורכי הדין במחוז חיפה.
3. ביום 12.3.2012 נחתם חוזה נוסף בין הצדדים, במסגרתו נקבע כי המשיב ילווה למבקש סכום נוסף של 100,000 ש"ח, וכי המבקש יחזיר את ההלוואה מיד עם דרישתו של המשיב וישלם ריבית שבועית בסך 1,200 ₪ (להלן: חוזה ההלוואה השני).
4. בחלוף מועד הפירעון המוסכם של ההלוואה הראשונה לא פרע המבקש את ההלוואה, על אף דרישות המשיב. בנוסף, המבקש לא עמד בהתחייבותו וחדל בשלב מסוים באופן חד-צדדי מלשלם ריבית כלשהי בגין ההלוואות. לנוכח האמור לעיל הגיש המשיב תביעה כנגד המבקש בהליך בוררות, שהתנהל לפני הבורר עו"ד יורם רם (להלן: הבורר). בכתב התביעה תבע המשיב לחייב את המבקש לשלם לו סך של 272,440 ש"ח, סכום שהורכב מסכום קרן ההלוואות (220,000 ש"ח) ומריבית שבועית מצטברת על פי ההסכם (52,440 ש"ח). בכתב ההגנה טען המבקש כי הוא אינו כופר בסכומי ההלוואות ובכך שלא השיב את ההלוואות במועד והפסיק לשלם את התשלומים החודשיים, אך לטענתו המשיב נקט בפעולות שונות (ביצוע פעולות להקמת חברה משותפת, ניהול משא ומתן והזמנת אנשי מקצוע לצורך שיפוצים במסעדה) בהן יש לראות כמימוש בהתנהגות של האופציה שנקבעה בחוזה ההלוואה, ומשכך פטור המבקש מהחזר ההלוואות.
5. ביום 28.9.2014 ניתן פסק הבוררות, במסגרתו התקבלה תביעת המשיב להחזר סכומי ההלוואות. הבורר דחה את טענת המבקש לפיה המשיב מימש בהתנהגות את האופציה שנקבעה בחוזה ההלוואה. נקבע כי המשיב לא מסר הודעה בכתב על כוונתו לממש את האופציה, וכי ממילא לא התקיימו התנאים המצטברים שנקבעו בחוזה המייסדים. לפיכך נקבע כי חוזה המייסדים לא נכנס לתוקף. בנוסף נקבע כי המשיב הודיע במפורש למבקש כי הוא אינו מעוניין לממש את האופציה, ומשכך אין כל צורך לדון בטענת המבקש כי התנהגות המשיב יצרה אצלו הסתמכות בדבר מימוש האופציה. הבורר דחה גם את יתר הטענות שהעלה המבקש, ובהן טענות קיזוז וטענות בדבר החזר חלקי של ההלוואה. לפיכך קבע הבורר כי הוא מקבל את תביעת המשיב במלואה וחייב את המבקש בהשבת סכומי ההלוואה בצירוף ריבית, ובנוסף חייבו לשלם למשיב את הוצאות ההליך.
6. המשיב הגיש ביום 28.10.2014 בקשה לאישור פסק הבוררות לבית המשפט המחוזי. המבקש לא הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות (לא במועד הקבוע לכך בדין ולא לאחר מכן), אך הגיש תגובה לבקשת האישור, ובמסגרתה שב וטען כי המשיב מימש בהתנהגותו את האופציה שנכללה בחוזה ההלוואה, ומשכך נכנס חוזה המייסדים לתוקף והמבקש פטור מהחזר ההלוואות. המשיב טען בתגובתו כי הבורר שגה בקבעו כי חוזה המייסדים לא נכנס לתוקף בנסיבות העניין, וכי מתקיימות עילות לביטול פסק הבוררות בהתאם לסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק או חוק הבוררות).
7. ביום 9.12.2014 נערך דיון בבית המשפט המחוזי, ובסופו ניתן פסק דין שאישר את פסק הבוררות בהתאם לבקשת המשיב. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש טען אמנם לקיומן של עילות ביטול בהתאם לחוק הבוררות במקרה דנן, אך הלכה למעשה טענותיו הן טענות ערעור המכוונות כנגד קביעת הבורר כי חוזה המייסדים לא נכנס לתוקף, ואלה לא טענות שניתן לטעון במסגרת התנגדות לבקשת אישור פסק בוררות. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי המבקש כלל לא הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות בהתאם לחוק ולתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968 (להלן: התקנות), וכי בהתאם לסעיף 23(ב) לחוק הבוררות התנגדות לאישור פסק הבוררות יש להגיש רק בדרך בקשה לביטולו (או במסגרת ערעור על פסק הבוררות לפי סעיף 29ב לחוק – אפשרות שאינה רלבנטית במקרה דנן). משלא נמצא בתגובת המבקש לבקשת האישור שום נימוק המצדיק ביטולו של פסק הבוררות בהתאם לעילות הביטול המצומצמות הקבועות בחוק, וממילא משלא הוגשה בקשה לביטול פסק הבוררות, קבע בית המשפט כי אין הצדקה לביטול פסק הבוררות וכפועל יוצא יש לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין.
8. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי, שבמסגרתה שב המבקש על כל טענותיו, ובראשן הטענה כי המשיב מימש את האופציה שנקבעה בחוזה ההלוואה, ומשכך נכנס לתוקף חוזה המייסדים והמבקש פטור מהחזר ההלוואות למשיב. נטען כי התנהגותו של המשיב מעידה בבירור על גמירת דעת למימוש האופציה, וכי הבורר התעלם מהראיות שהציג המבקש בנקודה זו ואף מכך שעדותו של המשיב תמכה למעשה בטענת המבקש. עוד נטען כי המשיב הפר את חוזה המייסדים ופעל בחוסר תום לב בשלב המשא ומתן ובשלב קיום החוזה. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי למעשה לא נימק את פסק דינו ולא הסביר מדוע הוא דוחה את טענות המבקש. עוד נטען כי דין פסק הבוררות להתבטל מחמת חוסר סמכות של הבורר לדון בתביעה, כאשר לטענת המבקש הוא טען בהזדמנות הראשונה ולאורך כל הדרך כי אין לבורר סמכות, ולחלופין כי הסכמתו להתדיין לפני הבורר נבעה מטעות או הטעייה של המשיב שהציג לפניו מצג כי חוזה המייסדים נכנס לתוקף. לבסוף טוען המבקש כי מתקיימות במקרה דנן כמעט כל העילות הקבועות בחוק הבוררות לביטול פסק בוררות: נטען בין היתר כי הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו, כי הוא התעלם מחומר הראיות, כי לא היה הסכם בוררות בר תוקף, כי פסק הבוררות לא נומק, וכי הבורר פסק בניגוד לדין המהותי.