החלה רטרואקטיבית של תגמולים למערער החל מתום מלחמת יום הכיפורים

הערעור הנדון הוגש על החלטת קצין תגמולים מיום 12.02.08 אשר קבעה כי אין להחיל על המערער את סעיף 18(ו) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט -1959  (להלן: " החוק") הדן בקבלת תגמולים רטרואקטיביים.

רקע

1.     המערער יליד 1942 שירת בשירות חובה מיום 06.11.1960 ועד ליום 25.05.1963, בתפקיד נהג זחל"מ ומשאית, ולאחר מכן שירת במילואים, בין היתר בשנת 1973. במלחמת יום הכיפורים סופח כנהג זחל ליחידת שריון בסיני. המערער שהה במוצב שהופגז במידה ניכרת והחיילים ששהו עמו במוצב נפגעו. הוא היה עד למראות קשים של הרוגים ופצועים (ראו למשל, במכתב העובדת הסוציאלית, אסתר ברנד, מיום 14.3.78 המתארת פגז שנפל לעיניו על חבריו במוצב, מסמך 44 לת"ר), למראות של מטוסים נופלים, והיה באיום מתמיד על חייו. מאותה המלחמה, החל לחוש תחושות חרדה קשות, הפרעות בשינה, שינוי בהתנהגות, התקפי חרדה קשים וליקוי בתפקוד התעסוקתי, הבינאישי והחברתי (ראו חוות דעתו של פרופסור קוטלר, מטעם המשיב, מיום 4.9.08). תסמינים אלה הוגדרו כתסמונת בתר חבלתית (P.T.S.D) בעקבות חוויותיו במלחמת יום הכיפורים, תסמונת אשר החלה תוך כדי המלחמה ונמשכת ללא הפוגה עד היום. קצין התגמולים הכיר בו כנכה צה"ל רק בינואר 2000 (כ- 27 שנה לאחר המלחמה) כאשר אחוזי הנכות שנקבעו לו על ידי הועדה הרפואית העליונה, לאחר שקצין התגמולים הכיר בו כנכה צה"ל, הם 50%.

2.     המערער הגיש בקשה מוקדמת יותר להכרה כנכה. עוד ביום 26.12.1977 הגיש המערער, תביעה למשיב להכיר בו כנכה על פי החוק בגין מצבו הנפשי בשל שירותו במלחמת יום הכיפורים. אנו מקבלים את גרסת המערער כי התביעה הראשונה הוגשה בסיוע ובתמיכה של הפסיכיאטרית שלו דאז, ד"ר רונת, כפי שקובע גם פרופסור קוטלר בחוות דעתו וכפי שעולה מן המסמכים שיפורטו להלן. תביעתו של המערער דאז נדחתה בהחלטת המשיב מיום 20.02.1978 וזאת בהסתמך על סעיף 32 לחוק, בנוסחו דאז, לפיו הזכות להגשת תביעה מתיישנת בתום שנתיים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכות. המערער הגיש ערעור על ההחלטה (ע"נ 153/78) והערעור נדחה.

3.     ביום 12.02.1999 פנה שוב המערער למשיב, הפעם ביוזמת בנו של המערער, להכיר בו כנכה על פי החוק. המשיב בהחלטתו מיום 30.01.00 החליט כי המערער סובל מתסמונת פוסט טראומתית אשר החלה תוך ועקב השירות הצבאי, כאשר נכותו נקבעה ל- 30%, ונקבע כי ההכרה תחל שנה רטרואקטיבית ליום הגשת התביעה, דהיינו מיום 12.02.1998. המערער הגיש ערעור על אחוזי הנכות שנקבעו לו, וועדה רפואית עליונה קבעה לו 50% נכות.

4.     לאחר ההכרה במערער פנתה באת כוחו למשיב בתביעה לקבלת תגמולים באופן רטרואקטיבי החל מתום מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. המשיב בהחלטתו מיום 11.08.05 דחה את בקשת המערער מהנימוק כי הדיון בתביעתו של המערער נעשה בהתאם לסעיף 35(ב) לחוק ולא במסגרת תביעה חדשה על כן אין מקום לדון בסעיף 18(ו) לחוק העוסק בתשלום תגמולים באופן רטרואקטיבי. על החלטה זו הוגש ערעור לוועדה (ו"ע 734/05) אשר קיבלה את הערעור וקבעה בהחלטתה מיום 30.01.07 כי קצין התגמולים יבחן במסגרת תביעתו של המערער לתגמולים רטרואקטיביים את מצבו הנפשי של המערער לפי סעיף 18(ו) לחוק, אף כי ההכרה בו נעשתה במסגרת סעיף 35 לחוק.

5.     המשיב בהחלטתו מיום 12.02.08, היא ההחלטה נשוא ערעור זה, התבסס על חוות דעתו של פרופסור קוטלר מיום 30.12.07 ודחה את תביעתו של המערער לקבלת תגמולים רטרואקטיביים בהתאם לחוק.

טענות המערער

6.     לטענת המערער מאז מלחמת יום הכיפורים בעקבותיה לקה בפוסט טראומה, נפגע תפקודו באופן חמור והוא אינו מצליח לדאוג לענייניו. לטענתו משנת 1973 הוא מטופל על ידי המרכז הקהילתי לבריאות הנפש ברמת חן ועל ידי גורמים רפואיים שונים, וכי במהלך השנים מאז המלחמה לא תפקד בעבודתו שקע בחובות כבדים נתגלעו סכסוכים קשים בחיי הנישואין שלו הוא התקשה לתפקד כאב לילדיו.

7.     לטענת המערער המשיב ידע במשך שנים רבות על מצבו של המערער ועל חוסר יכולתו לטפל בענייניו אך בחר להתעלם מפניותיהם של צדדים שלישיים ומבקשות שהופנו אליו על ידי גורמים שונים בעניינו של המערער ורק כאשר בגר בנו של המערער ופנה למשיב הוכר המערער כנכה צה"ל (מסמכים 64, 59, 43  בתיק הרפואי).

8.     לטענת המערער גם אם יש לפרש את סעיף 18(ו) באופן דווקני, שהרי שהסעיף אינו מגדיר מה היא מחלת נפש ואינו מגדיר את המסוגלות להגיש תביעה על פי המבחן של ניתוק מהמציאות, כפי שכותב פרופסור קוטלר בחוות דעתו. לטענת המערער מגמת הפסיקה היא להנמכת הרף הנדרש לתשלום תגמולים רטרואקטיביים. לעניין זה הפנה המערער להחלטתו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 10686/05 קצין התגמולים נ' יוסף מור (לא פורסם, מיום 14.03.06), ולע"נ 588/99 עבודי נ' קצין תגמולים.

9.     לטענת המערער הגשת התביעה למשיב בשנת 1977 לא נעשתה מיוזמתו אלא ביוזמת הפסיכיאטרית שטיפלה בו ד"ר רונת, וכן לאחר מכן רופאים נוספים ניסו לסייע לו ופנו לקצין תגמולים, אשר לא טרח לטפל בפניותיהם.

10.לטענת המערער גם אם עבד במשך השנים, הרי שהסתייע רבות בבנו וכי אופן התנהלות העסק מעידה על כך כי המערער לא ידע להתנהל וכי כשל בניהול ספרים ובדיווחים על הכנסותיו. לטענת המערער המסמכים אשר הוגשו על ידי המשיב מאששים את טענתו בדבר חוסר תפקוד, וכי המערער עשה מאמץ עילאי לפרנס את משפחתו, אך לא היה מסוגל לנהל את עסקו כיאות לא סיים עבודות ולא גבה כספי חוב מלקוחות, וכי רווחיו היו נמוכים ביותר דבר שגרם לצבירת חובות.

11.המערער הגיש חוות דעת מטעמו של ד"ר נחום כץ מיום 20.03.08,  תצהיר מטעמו ותצהיר של בנו מר ח.מ . ד"ר כץ בחוות דעתו כותב כך:

" מדובר בגבר בן 66, אשר עד לאוקטובר 1973, היה אדם בריא גופנית ונפשית, תיפקד באופן מלא וטוב לשביעות רצונו ומשפחתו. הקים משפחה, עבד והתפרנס בכבוד.

במהלך מלחמת יום הכיפורים היה מעורב בלחימה. נחשף לזוועות המלחמה, ראה סביבו חיילים שנפצעו ונהרגו, היה באיום מתמיד על חייו. כבר במהלך המלחמה פיתח סימפטומים של תגובת קרב שהתבטאו בעיקר בתגובה חרדתית. כך גם לדעתם של אנשי המקצוע שבדקו אותו באותה תקופה. לכן שוחרר משירות צבאי. לאחר המלחמה פיתח סימפטומים מובהקים של תסמונת בתר חבלתית שהתבטאו ומתבטאים עד היום במחשבות חודרניות, הפרעות קשות בשינה, סיוטים, מצב רוח ירוד, חרדות חוזרות, התנהגות המנעותית, אי שקט מתמיד, הפרעות בריכוז, במצבו זה חלה ירידה ניכרת בתפקודו בכל המישורים.

הפסיכיאטרים שבדקו אותו לאורך השנים קבעו בצורה נחרצת שהינו סובל מהפרעה בתר חבלתית קשה, שהחלה במהלך המלחמה ויש לה השלכות תפקודיות קשות במישורים התעסוקתיים, חברתיים ובינאישיים.

ההשלכות התפקודיות הקשות התבטאו ביכולתו לעבוד, להתמודד עם מחויבויות ולקוחות גם כשזה היה קשור בצורך לדאוג לענייניו כמו גביית שכר בעבור עבודתו. כך גם ביכולתו להתמודד עם המטלות כבעל וכהורה.

קשיים אלה מנעו ממנו לפנות למשרד הבטחון בתביעה שיכירו בנכותו . תחילה לא הבין שהוא סובל מבעייה נפשית, לא הבין שהיא קשורה לפעילותו הצבאית בזמן המלחמה. כאשר הבין זאת חש בושה ולכן נמנע מלהגיש תביעה. את התביעה הראשונה הגיש ביוזמתה של הפסיכיאטרית שטיפלה בו. כאשר תביעתו נדחתה בטענה של התיישנות, היה במצב של התדרדרות תפקודית קשה בכל המישורים, מוצף חרדה ודיכאון, לכן לא יכול היה לגייס את הכוחות הנפשיים שנדרשו לצורך העימות המתבקש. הוא חש חסר כוחות, חסר בטחון ומושפל, כך שרק לאחר שבנו, בכורו, גדל והיה מסוגל ליזום בעצמו את הפניה בשם אביו, רק אז הם פנו שוב בתביעה למשרד הבטחון שבמהלכה הוכרה נכותו בשיעור של 50%."