החובה לדחות דיונים בתקופת הסגר שבשל מגפת 'קורונה'

בעת תחילת מגפת הקורונה הוצאו תקנות שעת חירום, התש"ף – 2020, [תקנות שעת חירום (סדרי דין בבתי הדין הרבניים בעת מצב חירום מיוחד), התש״ף – 2020, לעניין בתי הדין הרבניים, והמקבילה: הודעת מנהל בתי המשפט בדבר סוגי עניינים שיידונו בבתי המשפט לפי תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חירום מיוחד), התשנ"א – 1991, לעניין הערכאות האזרחיות] שקבעו שככלל לא יתקיימו דיונים לפני הרשויות השיפוטיות אלא בעניינים שהוחרגו בתקנות אלו.

עתה עם ההוראה על הסגר השלישי, כשאחוזי ההידבקות עולים וישנה סכנה להידבקות הגדולה יותר ממה שהייתה בעת הסגר הראשון, לא ניתנו הנחיות מפורשות לערכאות השיפוטיות לביטול דיונים באופן גורף, אלא ניתנה רשות לכל ערכאה ולכל מותב להחליט בעצמה אם לקיים דיונים או שלא לקיימם ובאיזה אופן יתקיימו. שינוי ההנחיות כיום ממה שהיה בעת הסגר הראשון וחוסר ההתייחסות לנזקים הבריאותיים שיכולים להיגרם מקיום דיונים ארוכים בחדרים קטנים (או אף גדולים) שבהם נוכחים למעלה מחמישה אנשים מעלה תהיות. ואין כאן מקום להאריך בדברים אלו.

עם זאת מכיוון שנקבע שכל ערכאה שיפוטית תקבע לעצמה את סדרי הדיונים, אלו דיונים לקיים ואלו דיונים לדחות, וכהוראת נשיא בית הדין הגדול מיום כ"ב בטבת התשפ"א המפרטת את השיקולים שאמורים הדיינים לשקול בעניינים אלו, אין אנו יכולים להתחמק מלקבוע מהי דרכה ודעתה של תורה בעניינים אלו.

נקדים ונאמר: הנחיות משרד הבריאות אוסרות כיום נוכחות של יותר מחמישה אנשים במרחב סגור, ומטעם זה נמנע קיום מנייני תפילה במרחב סגור בימים אלו. מעתה מכיוון שקיום דיון מצריך נוכחות של שישה אנשים לפחות באולם בית הדין כשהצדדים אינם מיוצגים (שלושת הדיינים, ספרא דדיינא ושני בעלי הדין) ושמונה אנשים לפחות כשהצדדים מיוצגים, והרי זה מצב שלפי המלצות משרד הבריאות יש בו חשש לסכנת הידבקות, ובפרט שבמקרים רבים חלק מהנוכחים נמצאים בקבוצת סיכון, משכך חובתנו לברר מהי ההנחיה על פי דין במקרים אלו, כשאנו רואים שהמגפה גורמת לחללים רבים בקרב מי שאינו נשמר.

מובן שדברים אלו אינם אמורים על מי שחלה והחלים שיש בגופו נוגדנים או אחרי שהחיסונים שנעשים בימים אלו יושלמו והחשש להידבקות יקטן מאוד (או לא יהיה) על פי חוות דעת מקצועית. (חלק מהדברים שנכתבו כאן נכתבו בתשובה לקהילתי אודות קיום המניינים בתקופה הראשונה של הקורונה:)

על ימים כגון אלו כבר אמר הנביא ישעיהו (כו, כ): "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דלתיך [קרי: דְּלָתְךָ] בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יעבור [קרי: יַעֲבָר] זָעַם."

ופירש האלשיך שם: "כי המשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע. אך בהעשות על ידו יתברך מבחין בתכלית, ועל כן היו קדמונינו נזהרים מלצאת בעת צרה."

ולכן מצווים אנו בימים אלו שלא להיקהל, כדי לעמוד על נפשנו.

 והנה כל האמור לא בא להקל מחובתנו לשפוט צדק ושלא להימנע מלדון, אלא להחמיר בפיקוח נפש. וזאת למודעי שבעניינים אלו של פיקוח נפש חובתנו לשמוע למומחים וכדאמרינן ביומא (פג, א): "רופא אומר 'צריך' וחולה אומר 'אינו צריך' – שומעין לרופא." וכתבו הפוסקים שאינו רשאי להחמיר על עצמו בכהאי גוונא – עיין משנה ברורה (סימן תריח ס"ק ה), ועיין בשו"ת רדב"ז (חלק ג סימן תמד (תתפה)) שכתב:

וזו לשון הר"ן ז"ל ביומא גבי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאין לחלל עליו את השבת: "וכי מדת חסידות שימנע עצמו? ואינו אלא שופך דמים." עד כאן [...] וכבר נשאלתי על כיוצא בזה פעם אחרת והעליתי דאין זו מדת חסידות.

ועיין בשו"ת מהר"ם שיק (אורח חיים סימן רס) שכתב:

נשאלתי בחולה שאמרו לו הרופאים באזהרה גדולה שלא יאכל מצה ומרור, ואם יאכל יהא בסכנה גדולה, והחולה רוצה להחמיר על עצמו ולאכול – אם רשאי לברך [...] ולפי עניות דעתי פשוט דאינו רשאי לאכול ואינו רשאי לברך [...]

וכתב הרדב"ז (חלק ג סימן תמד) והובא באליה רבה (שם [סימן תריח] ס"ק ב) דמאכילין אותו בעל כרחו. והביא בשם האיסור והיתר (כלל ס דין ח) דאם אינו רוצה לאכול עליו הכתוב אומר "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט, ה) ו"אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז, טז). ואם זה בקום ועשה כל שכן בשב ואל תעשה [...] ואם כן כיון דאינו רשאי להחמיר על עצמו ועבירה קא עביד, איך יברך [...] אבל במקום דאיכא סכנה על פי רופאים וודאי אין רשאי להחמיר ומתחייב בנפשו אם מחמיר.

ומזה נלמד לנידון דידן שאם לדעת המומחים (הרופאים) יש חשש פיקוח נפש בהתכנסות בציבור, אין אדם רשאי 'להחמיר על עצמו'. ומטעם זה במקום שקיים החשש שהתכנסות של למעלה מחמישה אנשים תביא לחשש של פיקוח נפש אין להתיר התכנסות שכזו.

והנה למה שביארנו קביעת המציאות והעובדות במקרים שכאלו צריכה להיות על ידי המומחים ולא כל אחד יכול להביע דעתו. אומנם אחרי קביעת המציאות באופן ברור, חובת הפסיקה היא על פי דעת פוסקי ההלכה. וגם בעניין זה: לא כל אחד יכול להורות להלכה מהרהורי ליבו. וידועים דברי הגר"א באדרת אליהו (דברים טז, יט):

"כי השֹחד יעַוֵר עיני חכמים" – ובפרשת משפטים נאמר "עיני פקחים": "חכמים" הוא בתורה ו"פקחים" הוא בעניני העולם בדרישה וחקירה כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ז, ב):

דרש רבי יאשיה, ואיתימא רב נחמן בר יצחק: מאי דכתיב "בית דוד, כה אמר ה': דינו לבֹקר משפט" וגו', וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין? אלא: אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו ואם לאו אל תאמרהו.

רבי חייא בר אבא אמר רבי יונתן מהכא: "אמֹר לחכמה אחֹתי את" – אם ברור לך הדבר כאחותך אמרהו ואם לאו אל תאמרהו.