הזכות לכתובה, ראיות וחזרה מהסכמה לבדיקת פוליגרף

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי כי המערערת אינה זכאית לכתובה.

הצדדים שלפנינו נישאו בחודש מרס 2005 והתגרשו בחודש פברואר 2014. בהסכם הגירושין סוכם כי עניין הכתובה ידון לאחר הגירושין. הצדדים חלוקים לגבי זכאותה של האישה לכתובה. לדברי האישה הבעל הוא שאשם בפירוק הנישואין, הלך עם אחרות, קיים אתה יחסי אישות שלא בהסכמתה, והיה אלים בצורה כללית. מנגד לדברי הבעל האישה יצאה עם גברים אחרים, הייתה אלימה כלפיו וכלפי הילדים, הגישה נגדו תלונות שווא, ואף מנעה ממנו קיום יחסי אישות.

במהלך דיון שהתקיים ב-כ"ז בסיון תשע"ד (25.6.2014) הסכימו הצדדים כי שאלת הכתובה תוכרע על פי בדיקות פוליגרף שיערכו לצדדים. הצדדים הגישו כל אחד מטעמו שאלות שעל הצד השני להיבדק באמצעות הפוליגרף. בהמשך הגישה האישה שאלות מטעמה וגם הבעל הגיש שאלות מטעמו. האישה ביקשה לשנות את השאלות שנשלחו על ידי הבעל שכן מהתייעצות עם מכון הפוליגרף עלה כי מדובר בשאלה כללית מדי, התנגדות הבעל הוגשה בה נאמר כי במידה והשאלות יעברו שינוי אין הוא מחויב יותר להסכמות בדבר הבדיקה. החלטת בית הדין ניתנה בה אישר את השאלות המתוקנות.

האישה פנתה לעשות את הבדיקה האמורה ובבדיקה מקדימה עם הבודק נקבע כי אין טעם לבדוק את שאלה מס' 4 שהייתה "האם אי פעם נהגת באלימות מילולית או פיזית כלפי ילדייך או כלפי [פלוני] שלא לצורך הגנה עצמית" וזאת מאחר והאישה הודתה בפני הבודק כי היו מספר פעמים בהם מתוך פחד ותסכול נהגה באלימות שכזו.

הבעל לא ביצע את בדיקת הפוליגרף.

בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי אין האישה זכאית לכתובה וזאת מאחר והודתה בפני הבודק כאמור כי נקטה אלימות כלפי הבעל. לדברי בית הדין האזורי יש לראות אותה כמורדת שכן אין אדם יכול לחיות עם אישה כזו וכלשונו שם:

בנושא הכתובה, ביה"ד הפנה את הצדדים לבדיקת פוליגרף כשהצדדים קבלו עליהם את תוצאות הבדיקה. בתאריך י' במרחשוון תשע"ג (26.10.2012) אישר ביה"ד את ניסוח השאלות שניסח המומחה לפוליגרף שהאשה תשאל עליהם. בשאלה מס' 4 נשאלה האשה "האם אי פעם נהגת באלימות מילולית או פיזית כלפי ילדייך או כלפי [פלוני] שלא לצורך הגנה עצמית". בתוצאות הפוליגרף על שאלה זו נאמר בסעיף 5 שם כדלהלן: "הנבדקת אכן נהגה באלימות מילולית או פיזית כלפי ילדיה או כלפי [פלוני] שלא צורך הגנה עצמית, זאת ע"פ הודאתה ודבריה כפי שהובאו בראיון קדם הבדיקה". ברור הדבר שכל בעל נורמטיבי אינו יכול לחיות עם אשה אלימה, ואין לך מורדת גדולה מזו.

לאור האמור לעיל, מחליט ביה"ד שהאשה הפסידה את כתובתה.

על פסק דין זה מערערת האישה לפנינו לדבריה טעה בית הדין האזורי בכך שיחס משקל כלשהו לראיון עם הבודק שכן מעולם לא הסכימה האישה לקבל עליה כאמת התרשמות של הבודק.

בהחלטה מיום ל' בשבט תשע"ו (9.2.2016) קבענו כי טעמו של בית הדין האזורי אינו יכול להתקבל, זאת הן מחמת שאין בהודאה זו משום ממש והן מחמת כך שאף אם הדברים נכונים עדיין אין בהם משום איבוד הכתובה.

יחד עם זאת, גם נאמר שם כי ככל שהצדדים הסכימו כי בדיקת הפוליגרף מחייבת אותם, הרי שיש לתת לכך משקל על פי ההלכה.

אמנם לאחר העיון בתיק נראה כי בנסיבות שלפנינו יש להתיישב בקביעה זו.

לכאורה ניתן ללמוד גדר קבלת ראיה פסולה מבעל דין המקבל עליו כראיה עד פסול או שבועת כנגדו שמהני ואינו יכול לחזור בו. דינים אלו נפסקו להלכה בשו"ע חו"מ סימן כב סעיפים א' וג':

מי שקבל עליו קרוב או פסול, בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו,... אפילו קבל אחד מהפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו, או כג' בית דין מומחים לדון לו...בין שקבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהיה טוען על פיהם, בין שקבל עליו שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זה הפסול או בדינו, אם קנו מידו על זה, אינו יכול לחזור בו. ואם לא קנו מידו, יכול לחזור בו עד שיגמור הדין... ולענין עדות מיד שהעידו לא יכול לחזור בו. ובסעיף ג' שם מי שנתחייב לחבירו שבועה בב"ד, ואמר ליה: השבע לי בחיי ראשך, והפטר, או השבע לי בחיי ראשך ואתן לך כל מה שתטעון, אם קנו מידו, אינו יכול לחזור בו. ואם לא קנו מידו, יכול לחזור בו עד שיגמר הדין. נגמר הדין ונשבע כמו שאמר ליה, אינו יכול לחזור בו, וחייב לשלם.

מבואר כי בנוסף לקבלת בעל הדין את הפסול או את השבועה צריך שיגמר הדין, וגדר גמר דין אינו בהכרח גמר דין ממש אלא סיום ומימוש אותו דבר אותו קיבל.

כך מבואר בדברי הגר"א שם אות ז':

במ"ש בשבועות ל' ב' עדים כגמר דין דמי וכמ"ש בפ' י"נ ונשבע א"י לחזור ומה גמר דין שם אלא כ"ד שאין אחריו עוד הוא כגמר דין בדייני' שאמרו איש פ' כו' שאין אחריו עוד.

לגבי מקבל עליו שבועת שכנגדו נחלקו ראשונים מהו גדר גמר הדין, דעת הרבה מהראשונים שעצם הקבלה בפני בית הדין נחשב כגמר דין, דעת הרא"ש ורש"י שצריך שיצא מבית הדין וזה הוי גמר דין, ודעת ר"ת וכן משמע מדברי הרמב"ם דבעי נשבע ממש ועד אז יכול לחזור בו ואינו מבחינת גמר דין.