משיבות:
1. כהן ציון מינו
2. יקותיאל דבורה
3. ראובני רבקה
החלטה
1.בקשה לביטול הענקה.
2.ביום 12.11.18 ניתן צו איסור דיספוזיציה והבקשה הועברה לתגובת הצדדים.
רקע:
3.ביום 13.8.17 הגיש החייב בקשה למתן צו כינוס לנכסיו. ביום 2.10.17 ניתן צו כינוס לנכסי החייב.
4.אמו של החייב, הגב' הושמנד פלורה ז"ל הלכה לעולמה ביום 15.2.15 (להלן: "המנוחה") ואביו מר הושמנד משה ז"ל הלך לעולמו ביום 11.1.12 (להלן: "המנוח").
5.למנוחים הייתה דירה המצויה ברחוב xxx בעיר חולון, הידועה כגוש XX, חלקה X, תת חלקה XX(להלן: "הדירה").
צו ירושה למנוח ניתן ביום 7.4.13. לפי צו הירושה, החייב אמור היה לרשת 1/12 מעיזבון אביו. אולם החייב הסתלק מהעיזבון לטובת אמו המנוחה בשנת 2013 (להלן: "ההענקה הראשונה").
אלמלא ההסתלקות, אמור הנכס היה להיות רשום כך:
22/24על שם האם המנוחה
1/24 על שם החייב
1/24 על שם האח, אברהם.
7.לאחר שאביו של החייב הלך לעולמו, הדירה הועברה לאמו המנוחה.
8.צו ירושה בעניינה של המנוחה ניתן ביום 11.7.15. לפי צו הירושה, החייב יורש 1/6 מהעיזבון.
החייב אמור היה לרשת 1/6 מ- 22/24 חלקים של המנוחה בנכס, כך שבנוסף לחלק שירש מעיזבון אביו המנוח (1/24) היה אמור לרשת מאמו המנוחה עוד 22/144 חלקים בדירה.
מכאן שהחייב היה אמור להיות בעלים של 28/144 חלקים בדירה.
9.החייב ויתר על זכויותיו בנכס שהיה אמור לרשת מאמו המנוחה וזאת בהתאם ל"הסכם בין היורשים" מיום 28.11.16 (להלן: "ההענקה השנייה"). באותו הסכם, שלושה אחים (החייב, אברהם ואח נוסף בשם דוד), הסתלקו מחלקיהם בירושה בדירה. התוצאה היא, שאברהם נותר עם החלק שירש עוד מאביו, החייב נותר ללא שום חלק – משום שהסתלק מחלקו בשני העיזבונות, דוד – לא קיבל דבר, וחלקן של שלוש האחיות – הן המשיבות לבקשה, גדל.
10.לסיכום, מצב הזכויות בנכס, אלמלא שתי ההענקות, אמור היה להיות כדלקמן:
חלקו של החייב 28/144 חלקים בדירה.
חלקה של כהן ציון מינו 55/216 בדירה.
חלקה של יקותיאל דבורה 55/216 חלקים בדירה.
חלקה של ראובני רבקה 55/216 חלקים בדירה.
חלקו של אברהם הושמנד 1/24 חלקים בדירה.
תמצית טענות הצדדים
11.לטענת המנהל המיוחד, ויתור החייב על חלקו בדירה מהווה הענקה ללא תמורה בת ערך שהינה בטלה כלפי המנהל המיוחד. זאת בשים לב לכך שמיום הסתלקות החייב מעיזבון המנוח חלפו חמש שנים ומיום הסתלקותו מעיזבון המנוחה חלפו כשנתיים.
לטענתו, בעת שהחייב ויתר על חלקו בדירה, הוא היה כבר חדל פירעון. כך לדוגמה, ביום 27.4.03 נפתח נגד החייב תיק הוצאה לפועל ואף נוהלו הליכי גבייה נגד החייב.
לטענת המנהל המיוחד, בהתאם להוראות סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל, אדם אשר העניק נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו עשר שנים מיום הענקה ועד למעשה פשיטת הרגל, הענקה בטלה כלפי המנהל המיוחד, אלא אם כן מקבל ההענקה הוכיח כי בזמן הענקה היה החייב כשר פירעון.
בענייננו, החייב ויתר בשנת 2013 על חלקו בדירה מעיזבון המנוח ובשנת 2016 ויתר על חלקו בדירה מעיזבון אמו, בכך למעשה ויתר על כל זכויותיו בנכס. באותם מועדים החייב היה חדל פירעון ומכאן שההענקה בטלה.
אשר על כן, לטענת המנהל המיוחד, יש להעביר על שם החייב 28/144 חלקים בנכס ולהפחית 1/3 משיעור זה מחלקן של כל אחת מהמשיבות, כך שחלקה של כל משיבה יעמוד על 29/108 חלקים בנכס.
12.החייב טען מנגד כי יש לדחות את הבקשה. לטענתו היה לו ולאחיו עסק במשך שנים ארוכות, אשר נקלע לקשיים ונוצרו חובות. במצב זה בוצעו כנגדם פעולות גביה והנושים הגיעו גם להוריהם המנוחים משום שכתובת מגורי ההורים הייתה רשומה ככתובתם.
לטענתו, בנק לאומי החל בהליכי כינוס למגרש שהיה בבעלות ההורים. בסופו של דבר ההורים מכרו את הנכס באישור הכונס. מטרת המכירה הייתה לכסות את החובות שיצרו האחים והכספים הועברו לכונס הנכסים. לטענת החייב, מבית הוריו עוקלו מיטלטלין אשר כיסו את חובות האחים וההורים שילמו כספים נוספים לנושים.
לטענתו, לאחר מכירת המגרש ומתן הכספים, ההורים החליטו שהירושה שלהם, ככל שתהיה, תוקנה לאחיות בלבד משום שהאחים קיבלו מהם כספים רבים בחייהם העולים פי כמה משווי הירושה. האחים הסכימו להחלטת ההורים.
עוד לטענתו, אומנם לא נערכה צוואה כדין על ידי ההורים, אולם, ההסכם בין האחים לרבות הסתלקות האחים מהירושה לטובת האחיות, משקף את רצון ההורים ויש בו כדי לממש את צוואת ההורים שנעשתה בעל פה. הדבר נעשה בתום לב ומכל מקום החייב מעולם לא ראה בחלקו הנטען בדירה כשייך לו.
החייב טען שכלל לא בוצעה הענקה ויש לראות את הכספים והמגרש שהעניקו ההורים בחייהם לאחים כתמורה בת ערך ששולמה עבור חלקם בנכס וזאת לפי סעיף 96(ג)(2) לפקודה. כך יש לראות את אחיותיו כרוכשות את חלקם של האחים בנכס באמצעות הכספים ששילמו ההורים בחייהם.
13.לטענת המשיבות, לא בוצעה הענקה אסורה. נערך הסכם המשקף את רצון ההורים. ההורים במהלך חייהם התנגדו לכתיבת צוואה מטעמים תרבותיים, אך העבירו את המסר בעל פה לכל האחים לפיו הדירה תעבור למשיבות בלבד מאחר שהבנים כבר קיבלו כספים בהיקפים גדולים.
לטענת המשיבות חישוב חלקו של החייב בעיזבון, כפי שחושב על ידי המנהל המיוחד, אינו ברור.
המשיבות חזרו על טענות החייב כמפורט לעיל.
14.הוגש תצהיר של אחיה של המנוחה, שהצהיר כי הוא מכיר מקרוב והיטב את עלייתם והתמוטטותם העסקית של האחים. לטענתו, הוא היה עד לכך שהמנוחים השקיעו רבות מכספם, זמנם ומרצם כדי לעזור לעסקיהם של האחים. המנוחים אף שיעבדו את המגרש שהיה בבעלותם לטובת לקיחת הלוואה לאחד מחשבונות האחים.
לטענתו, המנוחים שוחחו עמו אודות רצונם להוריש את הדירה רק לבנות.
לטענתו, בקהילה שלהם (קהילת המשהדים יוצאי אירן) לא נהוג להכין צוואה חתומה מראש בגלל החשש מעין הרע.
15.כן הוגש תצהיר של מר יעקב דלבריאן, מכר של המנוחים. לטענתו אביו ואמו ז"ל היו קרובי משפחה של המנוחים וגם שכנים קרובים שלהם. לטענתו, בעבר הוא עבד עם אביו ז"ל בחנות נעליים אשר שימשה גם למקום מפגש של בני הקהילה. באותו זמן הוא היה עד לשיחות ולמפגשים, באחת השיחות שמע את המנוחים אומרים לאביו שהם החליטו שהדירה תישאר לבנות.
16.המנהל המיוחד הגיש תשובה לתגובת החייב והמשיבות בה הוא טען כי מכוח כללי מעשה בי-דין ומכוח דיני ההשתק, המשיבות מנועות מלטעון שקיימת צוואה בעל פה של ההורים המנוחים, זאת שעה שבבקשות למתן צו ירושה של המנוחים הן טענו שהמנוחים לא הותירו צוואה.
מכל מקום, אף לו הוגשה בקשה לקיום צוואה בעל פה, היא הייתה נדחית משום שלא התקיימו התנאים הקבועים בחוק לצוואה בעל פה (סעיף 23 לחוק הירושה: שכיב מרע, זיכרון דברים, בטלות כעבור חודש לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו את עשייתה).
מכאן שיש לדחות את טענת החייב ומשיבות לפיה חלוקת העיזבון משקפת את רצון המנוחים.
אשר לטענה לפיה המשיבות קנו את זכויות החייב בדירה בתמורה בת ערך- ראשית, לא ניתן לראות במשיבות כ"קונה" זאת בשים לב לכך שלא נחתם חוזה מכר הקובע זאת והעסקה לא דווחה למיסוי מקרקעין. שנית, בעת ביצוע ההענקות, המשיבות ידעו שהחייב מצוי בקשיים כלכליים, כך שאין מדובר ברכישה בתום לב. שלישית, המשיבות מודות שהן לא שילמו תמורה כלשהי. לטענתן, מי ששילם, הם המנוחים עבור חובות החייב. כך שאין קשר בין הממכר לבין התמורה הנטענת.
המנהל המיוחד הטעים, שבעת שהמנוחים שילמו כספים עבור החייב, עדיין לא נולד הוויתור של החייב על זכויותיו בנכס לטובת המשיבות. בהיעדר זהות בין "הקונה" לבין "נותן התמורה"- לא ניתן לראות בכספים שכביכול ההורים שילמו משום תמורה בת ערך להעברת הזכויות של החייב למשיבות.
כמו כן, עצם חלוף הזמן (למעלה מ- 20 שנה) בין התמורה הנטענת לבין הענקה מעיד אף הוא שאין כל קשר בין התמורה לבין הענקה.
דיון והכרעה
17.דין הבקשה לביטול הענקה להתקבל.
18.אין מחלוקת שהחייב הסתלק מחלקו בעיזבונות המנוחים 3 ו- 5 שנים לפני צו הכינוס.
19.אין טענה לכך שהחייב היה כשר פירעון במועד ההענקה.
למעשה לפי הבקשה למתן צו כינוס מובן שהחייב היה ללא כושר פירעון במועדי ההענקה: החייב ציין שהעסק קרס "ארבע – חמש שנים" לפני מועד הגשת הבקשה למתן צו כינוס. זאת ועוד, עיון בטבלת החובות מעלה כי מאז שנות ה- 90 החייב צבר חובות.
20.דין הטענה לפיה דובר ברצון ההורים להידחות. רצון של אדם ביחס למה שייעשה ברכושו יכול לבוא לידי ביטוי משפטי רק בצוואה תקפה לפי הדין. צוואה בכתב אין, והמשיבות עצמן לא טענו לצוואה העומדת באחת מהדרישות הצורניות הקיימות בחוק הירושה. אשר לצוואה על פה, עליה לעמוד בתנאים שקבע חוק הירושה, וכפי שפירט המנהל המיוחד, תנאים אלו לא התקיימו. בכל מקרה – ניתן צו ירושה ולא צו קיום צוואה, וזאת על פי הצהרות של המשיבות, ואין ליצור "צוואה" שעה שקיים צו ירושה על פי דין. אף אין אפשרות משפטית ליצור בתיק זה דרך חדשה ליצירת צוואה.
21.אשר לטענת התמורה, אף כאן מדובר בטענה קלושה שאינה עומדת בדרישות הדין. ראשית, טענה זו לא נתמכה בכל אסמכתה. שנית, אין קורלציה בנושא התמורה. מי ש"נתן" הוא לכאורה המנוחים ומי ש"קיבל" את הנכס הוא המשיבות, לאחר פטירת המנוחים.
22.כמו כן טענה לתמורה בת ערך, משום שההורים כיסו את חובותיהם של החייב ואחיו. אין קורלציה בתמורה. מי ש"נתן" זה ההורים ומי ש"קיבל" את הנכס הוא האחיות. אין כאן הסכם מכר בין קונה למוכר בתום לב. גם אם המנוחים נתנו תמורה, הרי עם פטירתם נכסיהם מחולקים בהתאם להוראות הדין, ולא ניתן כיום לפגוע במסת נכסיהם בדרך של "חיוב" בגין אותה תמורה בדיעבד. זאת ועוד, צודק המנהל המיוחד כי בכל מקרה נושא התמורה חסר משמעות, שעה שהמשיבות לא טענו שהן עומדות בדרישת תום הלב, ואף לא ניתן לעשות כן, שעה שידוע היה שהחייב ואחיו מסובכים בחובות במועד ביצוע ההענקה והרבה לפני כן.
23.לאור האמור הבקשה לביטול הענקה מתקבלת.
הסתלקותו של החייב מעיזבונות המנוחים מבוטלת בזה.
24.בהיעדר תגובה של המשיבות או החייב להחלטה אחרונה אני מורה למנהל המיוחד להגיש בקשה מתאימה לפירוק השיתוף בדירה, ולחילופין למכירת חלקו של החייב בדירה, בתוך 30 ימים מהיום.
ניתנה היום, כ' תמוז תש"פ, 12 יולי 2020, בהעדר הצדדים.
