הורים אינם אחראים לנזק שגרם בנם אשר נהג ללא רשות ברכבם

1.         בפניי תביעה על-סך 83,806 ש"ח, שהגישה התובעת, חברה להשכרת רכב, בגין נזקים שנגרמו לרכב שהשכירה לטענתה, למר יצחק קוטלר ( הנתבע 1) ולמר יוסף טוביה ( הנתבע 2), בעקבות תאונה שאירעה בעת שנהג ברכב דניאל טוביה ( הנתבע 3), שהנו בנו של הנתבע 2.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

2.         ביום 1.6.04 נחתם במשרדי התובעת בירושלים הסכם שכירות בין התובעת, באמצעות נציגה, מר גרשון קרויזר ( קרויזר), לבין הנתבע 1, שפרטי כרטיס האשראי שלו הוטבעו ("גוהצו") על-גבי ההסכם. בנוסף, שמו של הנתבע 2 נרשם כ"נהג נוסף" במסגרת אותו הסכם ( הסכם א'). במסגרת הסכם זה, הושכר לנתבע 1 רכב מסחרי מסוג פיאט דובלו, מספר רישוי 9583835, תמורת 3,800 ש"ח לחודש, תוך שצוין, כי מדובר בשכירות שנתית. ביום 6.6.04, היינו, 5 ימים לאחר מכן, נחתם במשרדי התובעת בתל-אביב הסכם שכירות בין התובעת, באמצעות נציגה, מר מיקי כהן ( מיקי), לבין הנתבע 2 ( הסכם ב'). תנאי הסכם זה היו זהים לתנאי הסכם א', למעט הפרטים הבאים: בהסכם ב' הופיע שם הנתבע 2 במקום שם הנתבע 1; בהסכם ב' הופיעו בכתב-יד פרטי כרטיס האשראי של הנתבע 2; הרכב נשוא ההסכם הוחלף לרכב חדש יותר מאותו דגם בעל קילומטראז' נמוך יותר, נושא מספר רישוי 6562451 ( הרכב), ובפרטי "נהג משנה" נרשמו פרטי אשת הנתבע 2, הגב' אורנה טוביה. יצוין, כי הסכם א' נחתם בירושלים, הואיל והנתבע 1 מתגורר באזור זה, אך הרכב נשוא הסכם א' נמסר לנתבע 2 בתל-אביב, אזור בו הוא מתגורר. כמו-כן, הסכם ב' נחתם עם הנתבע 2 בתל-אביב, מקום בו גם הוחלף הרכב הראשון, לרכב נשוא הסכם ב', הוא הרכב שניזוק בתאונה. יצוין, כי בין הצדדים קיימת מחלוקת בדבר משמעות קיומם של שני ההסכמים ביחס לחבות הנתבעים 1 ו-2 כלפי התובעת, אולם כפי שיתברר בהמשך, לא נדרשתי להיזקק לה.

3.         אין מחלוקת, כי במסגרת הסכם א' והסכם ב' כאחד, הושכרו כלי רכב, אשר שימשו את הנתבע 2 במסגרת עבודתו בחברת "ביתי החדש המרכז לגישור בע"מ" ( ביתי החדש). לטענת נתבע 2, הנתבע 3 סייע לו בעבודתו מעת לעת, ולצורך כך, הוא אפשר לנתבע 3 נגישות מלאה לרכב, באמצעות שלט-רחק מקודד.

4.         אין מחלוקת, כי בליל ה-1.8.05, בסמוך לשעה 04:00, שעה שהוריו (הנתבע 2 והגב' דניאל) נמו את שנתם, נטל הנתבע 3, ללא רשות הוריו, את מפתחות הרכב והשלט, ויצא לנהוג ברכב, הגם שבאותה עת, טרם היה בעל רישיון נהיגה. הנתבע 3, אשר באותה עת היה כבן 17.5, הספיק לנסוע ברכב מרחק קצר בלבד, עד אשר איבד את השליטה ברכב, פגע בחומת בטון של גינה ציבורית ובעמוד תמרור שהיה מוצב על המדרכה, ונעצר. כתוצאה מהפגיעה בעמוד התמרור, נפל העמוד על משאית חונה וגרם לה נזק. בתאונה ניזוקו הרכב, המשאית, חומה ותמרור, והנתבע 3 נחבל קלות (הדברים עולים מכתב האישום נגד הנתבע 3, אשר הוגש בהסכמה -
ת/1).

5.         משנודע לנתבע 2 על אודות מעשי הנתבע 3, כעס הנתבע 2 על בנו, ואף הגיש נגדו תלונה במשטרה בגין גניבה. מאז האירוע, עלו יחסיהם על שרטון, והשניים כמעט שלא החליפו דברים ביניהם מאותה עת, ואף ניהלו בנפרד את ענייניהם בתיק שלפניי (בעוד שהנתבעים 1-2 היו מיוצגים על-ידי עורך-דין, הנתבע 3 ייצג את עצמו). בעקבות התאונה, הוגש נגד הנתבע 3 כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, במסגרתו הואשם בעבירות של נהיגה בקלות ראש, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף.

טענות הצדדים

6.         התובעת מבקשת לחייב את הנתבעים לפצותה בגין הנזקים וההוצאות שנגרמו לה בעקבות התאונה ברכב. טענות התובעת בתמצית, הן כדלהלן:

א.         הנתבעים 1 ו-2 רשומים בהסכמים א' ו-ב' כ "שוכרים", והואיל ותנאי ההסכמים הופרו, בכך שנהג ברכב אדם ללא רישיון נהיגה, שלא היה רשום כנהג, בניגוד לכל דין, ואף גרם לנזק רב לרכב ולסביבתו, הרי שהנתבעים 1 ו-2 חבים בפיצוי התובעת על נזקיה מכוח מחויבותם החוזית. לטענת התובעת, הנתבע 1 חתם כ "שוכר" על הסכם א', ונותר "ערב" להסכם ב', שהנם, מבחינת התובעת היינו-הך, כלומר - התובעת טוענת, כי הסכם א' וב' הם למעשה אותו הסכם שכירות, המתייחס לאותה תקופת שכירות, לאותם תנאי תשלום ולאותו סוג רכב. כל שהשתנה, לטענת התובעת, הוא הרכב, אשר הוחלף ברכב חדש יותר (הרכב נשוא הסכם ב'), בעל קילומטראז' נמוך יותר, כפי שהובטח לנתבע 2 על-ידי עובד החברה, מיקי;

ב.         הנתבעים 1 ו-2 חבים בנזקיה של התובעת גם מכוח רשלנותם לשמור על הרכב, בכך שנתנו לנתבע 3, נעדר רישיון הנהיגה, גישה מלאה לרכב, ובכך אפשרו לו לבצע את הנסיעה שהסתיימה בתאונה ובנזקים;

ג.          הנתבע 3 חב בנזקיה של התובעת בהיותו הגורם הישיר לתאונה והנזקים שנגרמו במהלכה.

7.         הנתבעים טוענים בתמצית כך:

א.         הנתבע 1 מכחיש חבות כלשהי, בין מכוח היותו "שוכר" ובין מכוח היותו "ערב", כטענת התובעת, לחוזה השכירות, הואיל ולטענתו, הסכם ב' החליף את הסכם א', והנתבע 2 נכנס בנעליו, הן כ "שוכר" והן כ "ערב" לרכב שבו אירעה התאונה. הנתבע 1 טוען, כי עם חתימת הסכם ב' על-ידי הנתבע 2, פקעה חבותו והוא "יצא מהתמונה". הנתבע 1 מכחיש גם כל אחריות בנזיקין;

ב.         הנתבע 2 דוחה את טענות התובעת בדבר רשלנותו וטוען, כי לא הייתה בהתנהגותו כלפי בנו בהקשר לרכב כל התרשלות. אשר לחבותו החוזית הנטענת, טוען הנתבע 2, כי לא הפר כל חובה חוזית שהייתה מוטלת עליו. נתבע 2 מוסיף וטוען, כי התובעת לא ביטחה את הרכב, ואם הייתה עושה כן, הרי שהייתה מקבלת תגמולי ביטוח לכיסוי נזקי התאונה. משלא ביטחה התובעת את הרכב, הרי שנטלה סיכון זה על עצמה, ואין היא יכולה להשיתו על הנתבע 2;

ג.          הנתבע 3 לא הציג כל הגנה לגופן של טענות התובעת, והודה למעשה בעת עדותו, באחריות לנטילת הרכב ללא רשות אביו, לגרימת התאונה, ולאחריותו לשאת בנזקים שנגרמו כתוצאה ממנה. עם זאת, הנתבע 3 השיג על גובה הנזק הנטען על-ידי התובעת, אשר גובתה בחוות דעת מומחה שהגישה.

דיון והכרעה

הנתבע 3

8.         כאמור, הנתבע 3 הודה, כי הוא נטל את הרכב ללא רשות מאביו, ויצא לעשות אתו "סיבוב", שהסתיים בתאונה, מבלי שהיה בעל רישיון נהיגה. הודאתו של הנתבע 3 נתקבלה כבר בליל האירוע, בדברים שנרשמו מפיו בדו"ח פעולה משטרתי, שאת תוכנו אישר הנתבע 3 בעת עדותו בפניי (נ/1), וכן עלתה בבירור מדברי הנתבע 3 בפניי. מכאן שאני קובע, כי הנתבע 3 אחראי לפצות את התובעת על נזקיה.