השופט א' גרוניס:
1. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט ע' מודריק) הרשיע את המערער בהריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך גזר בית המשפט את דינו של המערער והשית עליו 15 שנות מאסר, מתוכן 12 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, כאשר התנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירה מסוג פשע שיש בה יסוד של אלימות. הערעור שבפנינו הינו על ההרשעה ולחלופין על חומרת העונש.
רקע, מסכת הראיות ופסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. ביום 28.3.06 בסביבות השעה 22:30 נדקר דניאל חלפון (להלן - המנוח) שתי דקירות בחזהו באמצעות חפץ חד. כתוצאה מדקירות אלו מצא המנוח את מותו. ההשתלשלות העובדתית אשר הובילה לאירוע הקטלני אינה שנויה, ברובה, במחלוקת. המחלוקת מצומצמת בעיקר לשאלה אחת הרת גורל - האם המערער הוא זה שדקר את המנוח. נפתח בתיאור המסכת העובדתית המוסכמת: בתקופה בה התרחש האירוע התגורר המערער אצל אחיו, סימון איפרגן (להלן - סימון). בין המערער לבין המנוח התגלע סכסוך שהרקע לו הינו, ככל הנראה, קנאת המנוח ביחסים שהתקיימו או שדימה שהתקיימו בין המערער לבין אישה מסוימת. בשבועות שטרם האירוע הקטלני היו כמה עימותים פיזיים בין המנוח לבין המערער ובמהלך אחד מהם נחבל המנוח. ביום 28.3.06 פגש המנוח, בזמן שהיה שתוי, את סימון והתעמת איתו על רקע טענותיו כלפי המערער. בשלב מסוים ניפץ המנוח בקבוק זכוכית ואיים לדקור עימו את סימון. חתנו של המנוח הרחיק אותו מהמקום והוביל אותו לבית חברו, אדם בשם ג'ייס גולן (להלן - גולן). בביתו של גולן היה באותה עת גם חבר אחר של המנוח, אילן עוזר (להלן - עוזר). המנוח סיפר לעוזר כי תקפו אותו, תוך שהזכיר גם את האירוע בו נחבל זמן מה קודם לכן, ואמר כי הוא רוצה לחזור לשכונה. הוא נטל מוט ברזל מעגלה סמוכה שהכילה פסולת של חומרי בניין ויצא אל הבית בו התגורר המערער אצל אחיו (להלן - בית משפחת איפרגן). כאשר הגיע המנוח אל הבית שהו שם אלה: המערער; אשתו של סימון, זהבה איפרגן (להלן - זהבה); שכנה בשם מישל גולן (להלן - מישל); בנו של סימון, מוטי איפרגן (להלן - מוטי) וכן בתו של סימון ובתו של מישל, שתיהן ילדות. סימון עצמו לא היה בבית. המנוח הקיש בדלת, המערער יצא ואז התחולל ביניהם עימות פיזי אלים. זמן קצר לאחר מכן היה המנוח מוטל על הקרקע לאחר שנחבט בראשו באמצעות מוט הברזל ונדקר בחזהו פעמיים. מייד לאחר מכן נמלט המערער מהמקום והסגיר את עצמו למשטרה למחרת היום בשעות הצהריים. כאמור, המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה מי אחראי לדקירת המנוח. לגירסת התביעה, השתלט המערער על מוט הברזל שאחז המנוח, היכה אותו בראשו עם המוט ואז דקר אותו בחזהו פעמיים באמצעות סכין שהייתה ברשותו. המערער מודה כי היכה את המנוח בראשו עם המוט, אך מכחיש כי דקר אותו. לטענתו, לאחר שהיכה את המנוח התנפל עליו אדם אחר, "גבוה ורזה", והצליח להוציא מידיו את המוט. בזמן שהתעמת עם אותו אדם נדקר המנוח על ידי אדם אחר.
3. אין חולק, כי מארג הראיות עליו נסמכת התביעה הינו נסיבתי ואין כל עדות הקושרת ישירות את המערער לדקירה. הראיות המרכזיות הן עדויותיהם של מישל ושל מוטי, אשר כאמור היו בבית בזמן האירוע, וכן מספר ממצאים חפציים. בטרם נפנה לפרט את גירסאותיהם של מישל ושל מוטי נעיר, כי התגלו סתירות מהותיות בין הודעותיהם במשטרה לבין העדויות שנתנו בבית המשפט. שניהם העידו מטעם התביעה וגירסתם בבית המשפט התאפיינה בצמצום החלק מהאירוע לו היו עדים ובטענה כי אינם זוכרים פרטים שונים. עקב זאת הוכרזו מישל ומוטי, בהסכמה, כעדים עוינים והודעותיהם הוגשו לבית המשפט. בפסק הדין ציין בית המשפט כי על שני הצדדים מקובל שיש להעדיף את ההודעות שנמסרו במשטרה על פני העדויות שניתנו בבית המשפט. על כך אין בפנינו השגה. התיאור שלהלן יתייחס, אפוא, בעיקר לדברים שמסרו מישל ומוטי בהודעותיהם במשטרה.
4. מישל מסרה בהודעתה (ת/18, ת/18א), כי בזמן האירוע הייתה בבית משפחת איפרגן, לשם הגיעה זמן קצר קודם לכן כדי לאסוף את בתה ששיחקה עם בתו של סימון. נשמעו דפיקות על הדלת. על פי קביעת בית המשפט בפסק הדין, אמרה מישל כי לאחר שנשמעו הדפיקות על הדלת היא העירה שכנראה מדובר במנוח, שנהג להגיע לבית לעיתים. זהבה פתחה את הדלת ואישרה בקול שאכן מדובר במנוח ואז יצא אליו המערער. בערעור תוקף הסניגור המלומד ממצא זה ולטענתו בהודעה שמסרה מישל היא לא אמרה שזהבה פתחה ראשונה את הדלת והכריזה כי מדובר במנוח. נשוב לנקודה זו בהמשך. זמן קצר לאחר שיצא המערער מן הבית יצאה ממנו מישל יחד עם בתה. היא הבחינה במנוח עומד, שאלה אותו אם הכל בסדר ואז ראתה אותו צונח ארצה. לדבריה, המערער עמד באותו הזמן במרחק של "מטר, מטר וחצי" מהמנוח. כמו כן היא הבחינה באנשים נוספים העומדים מסביב. היא צעקה שיזמינו אמבולנס ושיביאו לה מים. מוטי הביא לה כוס מים והיא הרטיבה את פניו של המנוח.
5. מוטי מסר שתי הודעות במשטרה, אחת זמן קצר לאחר האירוע (ת/19) והשנייה ביום 2.4.06 (ת/20). מוטי סיפר, כי בזמן האירוע היה במטבח. הוא שמע נקישות על הדלת וחשב שמדובר בשכנה עימה היה מסוכסך, ועל כן לא פתח את הדלת. הוא ראה את המערער ניגש לדלת ופותח אותה והבחין שהמנוח עומד בפתח. הוא לא ראה אנשים נוספים. המערער יצא וסגר מאחריו את הדלת. לאחר כדקה נשמעו צעקות והוא שמע את המערער צועק "מה אתה רוצה ממני". לאחר מכן הוא שמע את מישל צועקת שיביאו מים, יצא החוצה וראה את המערער עומד כשהוא משלב ידיים ומחזיק חפץ שאותו לא הצליח לזהות. המערער אמר לו, כי מכשיר השמיעה שלו נפל. מישל אמרה לו שיביא מים והוא נכנס הביתה ומילא כוס במים. המערער נכנס אחריו לדירה וכשיצא עם כוס המים יצא גם המערער. הוא הבחין במערער עוזב את המקום בהליכה מהירה. גם לדברי מוטי הייתה במקום התקהלות. בתשובה לשאלה במשטרה אמר מוטי כי המערער לבש בזמן האירוע מכנסי ג'ינס כחולים, נעלי ספורט וג'קט בצבע כהה.
6. עוזר וגולן העידו גם הם במשפט. גירסתם הייתה כי כאשר שוחחו עם המערער באותו ערב ניסו לשכנע אותו שלא ללכת לבית משפחת איפרגן, אולם הוא לא נעתר להם. לאחר שהמערער עזב הם המתינו בביתו של גולן כחמש עד עשר דקות ואז החליטו לצאת בעקבותיו. כשהגיעו לסביבות ביתה של משפחת איפרגן ראו התקהלות. הם התקרבו ואז הבחינו במנוח שוכב על הרצפה לאחר שנדקר והגישו לו עזרה. יצוין, כי בהודעתו הראשונה במשטרה, שנמסרה שעות אחדות לאחר האירוע (נ/1), מסר גולן גירסה שונה. על פי גירסה זו הוא פגש את המנוח ביום האירוע בשעות הערב בשכונה ואמר לו שלום. לאחר מכן הסתובבו הוא ועוזר בשכונה ובמהלך שיטוטיהם ראו התקהלות ואז הבחינו במנוח שוכב על הרצפה לאחר שנדקר. כלומר, על פי גירסתו הראשונה של גולן במשטרה הם הגיעו לבית משפחת איפרגן במקרה, בלא שהיו מודעים כלל לתוכניותיו של המנוח. בעדותו במשפט הודה גולן כי הודעתו במשטרה לא הייתה נכונה ותלה זאת בכך שהיה שיכור בזמן שמסר את ההודעה. יצוין, כי גולן מסר הודעה נוספת במשטרה ביום 2.4.06 (נ/2). עדותו במשפט תאמה את האמור בהודעה זו.
7. המערער עצמו שמר על זכות השתיקה בעת חקירתו במשטרה. הוא ענה על חלק משאלות הרקע של החוקרים, אולם כאשר נשאל על מעורבותו באירוע הדקירה סירב לענות וטען כי הוא לא רוצה להפליל אף אחד. במהלך עימות שנערך למערער עם מוטי (ת/5א) סימן המערער למוטי לשתוק ורמז לו כי העימות מוקלט. מאותו רגע השתתק מוטי וסירב להוסיף דבר (ת/5ג). המערער אף סירב ליתן דגימה לצורך בדיקת DNA. גירסתו של המערער נשמעה לראשונה בעדותו במשפט. המערער העיד כי פתח את הדלת וראה את המנוח עומד עם מוט ברזל בידו ולידו שני אנשים. הוא ביקש מהמנוח שיילך, אולם הלה תקף אותו. המערער נאבק והצליח להוציא מידיו את המוט, אולם המנוח המשיך לתקוף אותו ועל כן היכה אותו המערער בראשו עם המוט. לאחר מכן התנפל על המערער אדם אחר והוציא מידיו את המוט. בשלב זה ראה המערער את המנוח שוכב על הארץ לאחר שנדקר. לטענת המערער, הוא לא הבחין ברגע הפגיעה במערער מאחר שאותה עת הותקף על ידי האדם האחר. המערער העיד כי אינו מכיר את האדם האחר שתקף אותו וידע רק להגיד כי מדובר באדם גבוה ורזה. לאחר שהבחין המערער שהמנוח שוכב על הארץ, החליט לברוח מהמקום מחשש שיפגעו בו. הוא שם לב שמכשיר השמיעה נפל לו וביקש ממוטי שיחפש אותו ואז עזב את המקום. לגבי גולן ועוזר אמר המערער כי אינו זוכר אם ראה אותם בזירה. את שתיקתו במשטרה הסביר המערער בכך שלא בטח במשטרה וחשש שיסלפו את דבריו. המערער טען כי זו גם הסיבה שסירב בתחילה למסור דגימת DNA, אולם לטענתו לאחר שהתייעץ עם עורכת הדין שלו הסכים למסור דגימה ואף אמר זאת לחוקר אולם דבר לא נעשה בעניין.
8. בנוסף לעדויות, קיימות מספר ראיות חפציות. בבדיקה שנערכה זמן קצר לאחר האירוע נמצאו כתמי דם בזירת הדקירה וכן במקומות שונים בתוך ביתה של משפחת איפרגן. ביום 4.4.06 מסר סימון לחוקרי המשטרה מכנסיים קצרים שלטענתו נטל מהמערער ביום 29.3.06, היינו יום לאחר האירוע, ושאותם לבש המערער בזמן האירוע. על המכנסיים היו כתמי דם. נלקחו מהם שתי דגימות, אולם כמות החומר שהופקה הייתה קטנה מכדי להגיע לזיהוי ודאי. כל אשר יכלה בדיקת המעבדה להצביע עליו הוא כי מקורה של אחת הדגימות הינו זכר וכי הדגימה השנייה מגיעה משלושה פרטים לפחות ולא ניתן לשלול כי המנוח היה אחד מהם. עובדה נוספת הראויה לציון היא כי למערער נערכה בדיקה חיצונית על ידי איש משטרה לאחר שהסגיר עצמו ביום 29.3.06 ובה לא זוהו סימני חבלה (ת/12).
9. ביום 13.9.06 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אשר הרשיע את המערער. בית המשפט הקדים וציין כי הראיות נגד המערער הינן נסיבתיות ועל מנת שיורשע נדרש כי הן יובילו למסקנה מרשיעה אחת ויחידה. בית המשפט ציין, כי חומר הראיות מוביל את המערער לזירת האירוע וממקם אותו במרחק קצר מהמנוח בעת שהלה נדקר. האפשרות שמישהו אחר מלבד המערער דקר את המנוח, סבר בית המשפט, נעדרת כל אחיזה והיא "מין ספק ספיקא שמפניו לא חיישינן". בית המשפט ציין, כי אף אם המנוח הגיע למקום עם אנשים נוספים - ובהקשר זה הוזכרה האפשרות שחלקם של גולן ושל עוזר באירוע היה משמעותי יותר מזה שהם הודו בו - אין כל סבירות כי אלו הם שדקרו אותו. כראיות המחזקות את אשמת המערער ציין בית המשפט את העובדה שהמערער מיהר לעזוב את הזירה ואת כתמי הדם שנמצאו על מכנסיו. בית המשפט התייחס גם לטענת הסניגור, כי למערער לא הייתה סיבה לצאת מצויד בסכין, שכן הוא לא ידע שהמנוח הוא הדופק על הדלת. בית המשפט הזכיר את עדותה של מישל, לפיה זהבה פתחה ראשונה את הדלת והכריזה כי המנוח ניצב בפתח. על כן, קבע בית המשפט, יש להניח שכאשר ניגש המערער אל הדלת היה הוא מודע לכך שהמנוח נמצא מאחוריה.
10. ביום 5.10.06 ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע, כי מעשיו של המערער נמצאים ברף החמור של עבירת ההריגה. משקל מועט בלבד יוחס לכך שהמנוח הוא זה שיזם את האירוע בכללותו. זאת, שכן לאורך כל האירוע הייתה בידי המערער הברירה שלא להיגרר להתכתשות האלימה עם המנוח. המערער, קבע בית המשפט, היה יכול לא לצאת מהבית ולהימנע מהעימות עם המנוח. כמו כן, ציין בית המשפט כי הדקירה התבצעה לאחר שהשתלט המערער על מוט הברזל שנשא עימו המנוח ואף היכה אותו בעזרתו. כנסיבות לקולה ציין בית המשפט את היותו של המערער עבריין לשעבר אשר נמצא בכיוון של השתקמות. לאחר שקילת כלל הנתונים גזר בית המשפט על המערער עונש של 15 שנות מאסר, מתוכן 12 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, כאשר התנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שיחרורו עבירה מסוג פשע אשר יש בה יסוד של אלימות.
נגד הכרעת הדין וגזר הדין הוגש הערעור שבפנינו.
טענות הצדדים
11. לטענת המערער, לא הוכח ברמת הוודאות הנדרשת כי הוא זה אשר דקר את המנוח. גירסת המערער הינה, כזכור, כי הוא הותקף על ידי אדם אחר ובאותו הזמן נדקר המנוח על ידי מאן דהוא. בהקשר זה מציין המערער, כי אין חולק שבזירת האירוע נכחו אנשים נוספים ובית המשפט אף היה נכון להניח כי גולן ועוזר נכחו בזירה יחד עם המנוח. לטענת המערער, בהתחשב באופיו ובעברו של המנוח, כמו גם באופי השכונה בה התרחש האירוע, אין זה בלתי סביר כי אנשים נוספים הצטרפו לקטטה ואחד מהם דקר את המנוח, אם בשוגג ואם במכוון. עוד מציין המערער, כי איש לא ראה אותו אוחז בסכין בשום שלב, וזאת על אף שלבש בעת האירוע מכנסיים קצרים וחולצה קצרה כך שאם היה ברשותו סכין היה הדבר נראה לעין. המערער שב וטוען, כי לא הייתה לו כל סיבה להצטייד בסכין שכן לא ידע שהמנוח ממתין לו בחוץ. בהקשר זה טוען המערער, כי שגה בית המשפט כשקבע כי מהודעת מישל עולה שדבר היותו של המנוח בכניסה לבית הוכרז על ידי זהבה.
12. המשיבה סבורה, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסמך על יסודות איתנים. המערער התעמת עם המנוח והוא אף מודה שהיכה אותו בראשו. האפשרות שאדם אחר הוא זה שדקר את המנוח אינה ריאלית. אף אם נניח שהמנוח הגיע למקום כשהוא מלווה באנשים נוספים, אין כל סבירות בטענה שאחד מהם הוא הדוקר. במקום היו גם אנשים נוספים, אולם אלו היו צופים ואין כל ראיה למעורבות שלהם באירוע. כראיות מחזקות לאשמתו של המערער מציינת המשיבה את הסתלקותו מהזירה, את שתיקתו בחקירה ואת העובדה שמוטי הבחין שהוא נושא בידו דבר מה.
דיון והכרעה
13. אין חולק שאין כל ראיה ישירה המצביעה על כך שהמערער ביצע את המעשה המיוחס לו. הראיות הינן נסיבתיות. ראיות נסיבתיות הינן ראיות אשר הממצא המתבקש מהן אינו עולה מהן ישירות. כדי לגשר בין הראיות הנסיבתיות לבין הממצא העובדתי שמבוקש להוכיחו על פיהן נדרשת חוליה מקשרת, שהינה תהליך לוגי של הסקת מסקנות (ראו, ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 227 (2002) (להלן - פרשת מקדאד); ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(6) 577, 587-586 (2003) (להלן - פרשת בן שלוש)). תהליך הסקת המסקנות עשוי להתבסס על מודל מתימטי או על מודל אינדוקטיבי המבוסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר (ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565, 570-569 (1993); ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נד(4) 653, 663-662 (2000)). בגדרו של תהליך זה בוחן בית המשפט אילו תרחישים עובדתיים עולים מחומר הראיות או מתיישבים עימו באופן סביר. היה ובסיומו של התהליך נותר בית המשפט עם תרחיש המצביע על כך שהנאשם ביצע את המעשה כמסקנה ההגיונית היחידה העולה מחומר הראיות, סלולה הדרך להרשעה על סמך הראיות הנסיבתיות (ראו, ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 141-140 (1980); פרשתמקדאד, עמ' 227; ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.12.04), פיסקה 7; ע"פ 11541/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.8.06), פיסקה 19). בשלב בחינת התרחישים האפשריים ושלילתם על בית המשפט לבדוק, גם מיוזמתו הוא, האם ניתן להצביע על תרחיש מזכה המתיישב באופן סביר עם חומר הראיות (פרשת מקדאד, עמ' 228; ע"פ 1250/07 אבו סולב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.12.07), פיסקה 6). מובן, כי הימצאו של תרחיש כזה מחייב זיכוי של הנאשם, שכן אז אין לומר כי המסקנה המרשיעה הינה המסקנה ההגיונית היחידה. עם זאת, אין די באפשרות תיאורטית ונעדרת כל אחיזה בראיות. נדרש כי התרחיש המזכה יהיה הגיוני וריאלי (פרשת מקדאד, עמ' 228). בשולי הדברים יוער, כי ישנם הסוברים שהרשעה על פי ראיות נסיבתיות טומנת בחובה יתרון מסוים על פני הרשעה על פי ראיות ישירות, שכן נסמכת היא על עובדות מוצקות ונעדרת היא את ההסתמכות על קביעות מהימנות של עדים, אשר מטבען אינן מדויקות (ראו, פרשת קורמן, עמ' 663, בין אותיות השוליים ד-ה; פרשת נגר, עמ' 137). מנגד, נשמעה הטענה כי הוכחת הראיות הנסיבתיות עצמן כרוכה לעיתים בהסתמכות על עדויות, וכדברי הנשיא שמגר: "נסיבות כשלעצמן אמנם אינן אומרות דבר שקר, אולם אלו המעידים עליהן עושים זאת לא אחת" (פרשת נגר, עמ' 138). כמו כן, להרשעה על פי ראיות נסיבתיות מתווסף החשש שמא נפלה טעות בהליך הסקת המסקנות (פרשת נגר, שם; פרשת בן שלוש, עמ' 586).
14. התשתית הראייתית עליה התבססה מסקנתו המרשיעה של בית המשפט המחוזי אינה נתונה ברובה במחלוקת. אין חולק, כי המערער יצא מהבית, התעמת עם המנוח, הצליח לחלץ מידיו את מוט הברזל והיכה אותו בראשו. אין מחלוקת גם, כי פרק זמן קצר ביותר לאחר מכן היה המנוח מוטל ארצה, לאחר שנדקר בחזהו פעמיים באמצעות חפץ חד. השאלה הינה האם מחייבת תשתית ראייתית נסיבתית זו את המסקנה כי המערער הוא זה שדקר את המנוח, ברמת ודאות של מעבר לכל ספק סביר. לשאלה זו אני משיב בחיוב. סבורני, כי התשתית שהונחה אינה יכולה להתיישב עם כל מסקנה סבירה אחרת. כבית משפט קמא, מוכן אף אני להניח כי המנוח לא הגיע אל הזירה לבדו, אלא בא למקום בלוויית אנשים נוספים. כמו כן, היו בזירה אנשים נוספים אשר צפו במתרחש. עם זאת, התזה לפיה דקר מי מהם את המנוח אינה סבירה ונעדרת אחיזה כלשהי בחומר הראיות. אין כל היגיון בהנחה, כי המנוח נדקר על ידי אחד מחבריו. אין זה סביר גם להניח כי אחד מקהל הצופים ניצל את ההזדמנות שניחתה עליו במפתיע והחליט לדקור את המנוח. חוסר סבירותם של התרחישים החלופיים, יחד עם חיזוקים משמעותיים המצויים בחומר הראיות, מבססים היטב את אשמת המערער.