הון חברה להשקעות ונאמנות בעמ נ' בנק לאומי תל אביב סניף פנקס 10832 ואח'

פסק דין

לפניי ערעור שהגישה המערערת על החלטת כב' רשם ההוצל"פ אמיר צ'כנוביץ מיום 16.2.10, לפיה נדחתה בקשת המערערת – הזוכה, לחיוב המשיב 1 – צד ג', בתשלום החוב הפסוק, לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז – 1968 (להלן: "החוק").

בהתאם להחלטתי מיום 8.4.10, הוגשו עיקרי טיעון בכתב מטעם הצדדים.

ביום 27.6.10, ובהתאם לבקשת ב"כ המערערת, התקיים לפני דיון במסגרתו השלימו הצדדים טיעוניהם בע"פ. לאחר שהשלימו הצדדים טיעוניהם הודיע לי ב"כ המערערת כי הינו מסכים כי ההכרעה בערעור תינתן על ידי על דרך הפשרה , לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] (הדברים לא באו לידי ביטוי במסגרת פרוטוקול הדיון). ביום 1.7.10, הומצאה ללשכתי הודעת ב"כ המשיב על הסכמתו של המשיב למתן פסק דין בערעור על דרך הפשרה.

אשר על כן, ובהתאם להסכמת הצדדים, ההכרעה בערעור המערערת תינתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב].

במסגרת ערעורה טענה המערערת כי במסגרת פעולותיה בתיק ההוצל"פ, הוטל ביום 26.11.06, עיקול על חשבון הבנק של החייב אצל המשיב. כתוצאה מהטלת העיקול נתפסה קופת פיקדון של החייב אצל המשיב בסך 9,131 ₪, אשר זמן פירעונה 24.12.06. ואולם, כפי טענת המערערת, במשך תקופת העיקול, היינו 90 ימים, עיכב אצלו המשיב את הכספים שנתפסו ללא הסבר סביר וכן איפשר לחייב לפעול בחופשיות בחשבונו המעוקל ובכך למעשה אישר העדפת נושים אסורה. כפי טענת המערערת, רק ביום 11.3.09, הודיע לה המשיב כי בוצע עיקול על חשבון החייב, בסכום של 9,131 ₪, "בכפיפות לזכויות הבנק". ביום 24.4.09, שלח המשיב למערערת מכתב נוסף לפיו הודיע כי מימש הוא את זכותו לקיזוז במעוקלים. בהתייחס לטענות שהועלו על ידי המשיב טענה המערערת כי טענת המשיב לפיה ביום 3.12.06, ניתנה על ידו תשובה לעיקול במסגרת המדיה המגנטית אינה נכונה והמסמך אשר צורף על ידו בעניין זה הינו מסמך מעושה ורטרואקטיבי.

מנגד טען המשיב כי העיקול אשר הוטל על ידי המערערת על חשבון החייב מעולם לא "תפס" כספים כלשהם. נכון למועד קבלת צו העיקול (27.11.06), היה חשבון החייב מצוי ביתרת חובה העולה על 13,000 ₪, כאשר להבטחת סכום זה שימש פיקדון שיקלי בסך של 9,000 ₪. בתשובתו לעיקול מיום 3.12.06 , באמצעות המדיה המגנטית, הודיע המשיב כי הפיקדון הקיים בחשבון עוקל וזאת בכפוף לזכויות הבנק. המשיב ביקש לדחות מכל וכל טענת המערערת כי מדובר במסמך מעושה שהופק רטרואקטיבית. כפי טענת המשיב, המערערת עצמה אינה טוענת כי המשיב הוציא מידיו את הנכס המעוקל בתוך תקופת 90 הימים שמיום הטלת העיקול, לפיכך משלא הטילה המערערת עיקול נוסף בחלוף 90 ימים מיום הטלת העיקול הראשון, אין לה אלא להלין על עצמה.

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, ונתתי דעתי לעקרון הפשרה אשר עומד בבסיס ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, מצאתי לחייב את המשיב לשלם לידי המערערת סך של 2,500 ₪.

לסיכום:

אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל, הנני קובע כדלקמן:

הנני מחייב את המשיב לשלם לידי המערערת סך של 2,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

לאור ההסכמה הדיונית, מצאתי לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח העתק לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ט תמוז תש"ע, 01 יולי 2010, בהעדר הצדדים.